Mordecai wakes and ponders the dream's meaning all day.

פרשה ד׳ א׳: ומרדכי ידע, ידע מימים קדמונים שיצא על ישראל צער גדול לפי שהיה ליל אחד במדרשו בוכה ומצטער על גלות ישראל ומתפלל ומתחנן להקב״ה שיגאלם במהרה ויוליכנו לבית הבחירה, ויישן וירא בחלום שהיה עומד במדבר בארץ מישור ושלא היה מכיר אותו מדבר, ויקבצו גוים רבים באותו מקום והם מתערבים אלה עם אלה, והיתה שם אומה קטנה ובזויה עומדת לבדה לצד אחד ברחוק מן הגוים ההם. וישא עיניו וירא והנה נחש גדול שהיה מתעלה מבין האומות ההם והיה הולך ועולה באויר וכל מה שעולה מתגדל מאד בגופו ובעביו, והיה נוטה לצד האומה הקטנה והיה קרב אליה, והיה חושב לעשות לה רעה. והנה כיסה את האומה הזאת הקטנה חשך ענן וערפל, וכשהגיע נחש זה על אומה זאת והנה סערה באה מארבע פנות העולם ותגע בנחש ותעטה אותו כאשר יעטה האדם הבגד, והיתה חותכת את הנחש חתיכות חתיכות, והיו אותן החתיכות מתעטפות ואובדות כמו קש והדק והמוץ אשר תדפנו רוח וכל אתר לא השתכח להון. מיד נגלה הענן והערפל מעל אותה האומה והיה זורח עליה השמש והאור כבתחלה. ויקץ מרדכי משנתו וכתב החלום ההוא על פנקסו ושמר הדבר וחתם סוד זה. והוסיף תפלות לבורא יתעלה כי ידע בודאי שצרה גדולה עוברת על ישראל וממנה יושע. ולכן לא נואש מלבקש רחמים לבורא יתברך וצוה לאסתר ג"כ לבקש רחמים. —דבר אחר הכסף נתון לך, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבש״ע כל זמן שאומות העולם עומדים עלי ואין מבקשים ממני לא כסף ולא זהב אלא לכלות אותי מן העולם, בפרעה ונבוכדנצר כתיב הממני נבובדנצר מלך בבל הציגני כלי ריק (ירמיה נ"א ל״ד), אימתי הדיחני בשעה שקבץ עלי שבעה מלכיות ודן אותי בפניהם ואמר לי השתחוי לצלמי. אמר ר׳ חנינא בר׳ עגיל בשעה שאמר נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה השתחוו לצלמי אמרו לו אין אנו משתחוים לצלם, אמר להם מפני מה אתם עוברים על גזרתי, אמרו לו גזרתו של הקב״ה גדולה משלך שכך כתוב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳ (עי׳ פסחים קי״ח.) אמר להם ולמה מרדתם בו, אמרו לו לפי שמרדנו בו באנו לידיך, אמר להם אעפ"כ איני מניחכם עד שתשתחוו לצלם, ואם אין אתם משתחוים לצלם הרי אני משליך אתכם בכבשן האש. אמרו לו וכי אש שלך קשה מאש של הקב״ה, אשו של הקב״ה אוכלת תמיד את הרשעים ולא תכבה אבל אש שלך אינו אלא לשעה, והאיך נשתחוה לע״ז שלך. מיד נטלן והשליכן לכבשן האש, בא גבריאל וצנן את האש, והיינו דאמר נבוכדנצר הלא גוברין תלתא רמינא וגו׳ (דניאל ג׳ כ״ד). ועמד המן לכלותם, ואמר המן לאחשורוש נאבד כל איש כאיש אחד, אמר אחשורוש אין אנו יכולים, אמר לו המן למה? אמר לו מפני שאלהיהם לא עזבם כל עיקר, ומלכים ראשונים שהיו גבורים ממני כל מי שבא עליהם בטלו מן העולם והיו לקלון. אעפ״כ המן הטריח לאחשורוש בדברים ביום ובלילה, ויועצו עצות רעות על ישראל, אמר אחשורוש הואיל וכך חפצתי לך ונמליך בחכמים וחרטומים, שלח לקבץ את כל חכמי אומות העולם ונמלך אחשורוש בהם, אמר להם רצונכם (האם דעתכם נוטה) לאבד אומה זו מן העולם? אמרו לו כלם בבת אחת מי הוא שמכשילך במכשול הזה לאבד ישראל? אם תאבדם מן העולם אין העולם מתקיים [שאינו] אלא בשביל ישראל ובשביל התורה שנתנה לישראל, ואפילו שמש וירח וכוכבים אינם מאירים בעולם אלא בשביל ישראל שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳, ולא עוד אלא שכל האומות נקראו נכרים וישראל נקראו קרובים ואף אלהיהם נקרא קרוב שנאמר קרוב י״י לנשברי לב. אין אדם בעולם שנוגע בהם שימלט מידו, ועוד הבט בספרי אבותיך ומלכים ראשונים שבקשו להזדווג בהם מה עלתה להם ומה עשה לפרעה. אמר להם (המן) אותו אלוה שטבע פרעה בים כבר הזקין ואינו יכול לראות ולשמוע שכבר עלה נבוכדנצד והחריב ביתו ושרף היכלו והגלה ישראל לגבול עמון ומואב ופזרן באומות ולא היה יכול לעשות להם כלום, שנאמר ויאמרו לא יראה יה. ופייסם המן בדברים אלו, מיד קבלו ממנו והסכימו כולם ביחד וכתבו אגרות וחתמו [ומסרו] לו להמן וכך כתוב באותן אגרות: "שלום לכם עד אין חקר, מודיעים אנו לכם שאדם אחד יש בינינו ולא ממקומנו הוא אלא מזרע עמלק מזרע המלוכה מגדולי המלכות המן שמו, ושאלנו ממנו שאלה אחת קטנה וקלה וזו היא השאלה. עם אחד יש בינינו מפוזר ומפורד בזוי לכל העמים ודעתן גסה עליהם חפצים ברעתינו, וקללת המלך שרוי בפיהם, וכופרים ביראתינו (אלהיהם) כל ימיהם, באו וראו מה עשו לפרעה כשירדו למצרים קבלם בסבר פנים יפות והושיבם במיטב הארץ וזן אותם בשני רעבון והאכילם מכל טוב הארץ, מה עשו לו? באו עליו בעלילה ואמרו לו נלך לזבוח לאלהינו, לסוף שלשה ימים אנו באים, אם רצונך השאילונו כלי כסף וכלי זהב ושמלות. והשאילום וטענו כל אחד ואחד משאות על חמוריהם עד שנצלו אותם, יצאו ממצרים והלכו לים סוף, ורדף אחריהם פרעה וכל חילו בשביל ממונם. מה עשו להם עמד מכשף אחד שלהם משה בן עמרם שמו ונטל מקלו בידו ולחש על הים וייבש והעבירם בתוכו, ואינו יודע במה ייבשו. וכיון שבא פרעה אחריהם בקש להחזירם בשביל ממונו, ואיני יודע במה דחפם בים, ולא זכרו הטובה שעשה להם. והיה לו תלמיד אחד ושמו יהושע והכניס את ישראל לארץ, ולא די להם שנטלו חלקם שחלק יהושע להם אלא שהרג שלשים ואחד מלכים וטבחם כאכזרי. ובא עליהם סיסרא וכל המונו ואיני יודע מה עשו לנחל קישון שגרפן והשליכם לים, והיה להם מלך אחד ודוד שמו והיה משחית ומכלה כל הממלכות ולא חמל על בריה, עמד שלמה בנו ובנה לו בית אחד וקראו בית המקדש ואיני יודע מה היה בתוכו, וכשבאים למלחמה על מדינות ועירות נכנסין לתוכו ומכשפין כולם וכשיוצאין מתוכו הורגין את כולם, ומתוך טובה שהיה להם והרבה להם בסף וזהב, כי כל המלכים עובדים את שלמה ומביאין לו כסף וזהב ומרגליות טובות ואבנים יקרות ובשמים. ואח"כ מרדו באלהיהם, עד שבא נבוכדנצר והגלם והביאם לבית מלכותו, ועדיין לא שנו מעשיהם, מלוצצים בנו ומלעיבים על יראתינו, ועכשיו ישבנו והפלנו גורלות, ונפל באדר, ובזמן שאגרות הללו באים לידכם השחיתום כלם ביום אחד, ושלומכם ישגא. בשעה שחתמו אגרות הללו ונתנו ביד המן יצא ופגע בו מרדכי, ופגעו שלשה תינוקות שיוצאין מבית רבן, והיה מרדכי מהלך אחריהם והמן וכל שרי המלוכה באים אחריהם, אמר מרדכי לתינוקות מה פסוקכם? פתח הראשון: אל תירא מפחד פתאום וגו׳, (משלי ג׳ כ״ה), שני אמר עוצו עצה ותופר וגו' (ישעיה ח׳ י׳), שלישי אמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול (שם מ״ו ד׳), מיד שמח מרדכי ואמר לו המן מה אמרו לך התינוקות ששחקת? אמר לו בשורות טובות בשרוני, מיד כעס המן בלבו ואמר איני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות, אמר רב יצחק בר נפחא, המן בעלילה גדולה בא על ישראל, שנאמר ובמלאת הימים האלה וגו׳. ומפני שאכלו בסעודת אחשורוש נחחייבו כלייה ולא קבלו ממרדכי שהתרה בהם ואמר להם בשביל רעתכם הם עושים הסעודה, אל תלכו לבית המשתה כדי שלא יהא פתחון פה לשטן עליכם, ולא שמעו לו והלכו ונשתכרו, מיד עמד השטן לפני הקב״ה ואמר לפניו רבש״ע עד מתי תחכה לאומה זו שהם מפרישין לבם ממך (יעזבו את ה׳), אם רצונך תאבד אומה זו. א״ל הקב״ה מה יהא על התורה? אמר לפניו רבש"ע הסתפק בעליונים. אז השוה הקב"ה דעתו למחות שמם. באותה שעה אמר הקב״ה למה לי אומה זו שבשבילה רבו אנחותי בכל יום, אשביתם מן העולם. אמר לו הקב״ה לך והביא לי מגילה ואכתוב עליה כלייה. מיד הלך השטן והביא מגילה, באותה שעה יצתה התורה בבגדי אלמנותה וצעקה לפני הקב״ה ולקול בכיתה צעקו מלאכי שלום ואמרו רבש"ע אם ישראל מתבטלין מן העולם אנו למה צריכין בעולם, כיון ששמעו חמה ולבנה וכוכבים אספו נגהם. באותה שעה בא אליהו ז״ל לאבות העולם בבהלה, והלך אצל משה ואמר: אי אבות העולם! מלאכי השרת שמש וירח וכוכבים וכל צבא מרום צועקים במרד וכל העולם כלו בחיל כיולדה, ואתם יושבים ודומים. אמרו לו מפני מה? אמר להם מפני שהלכו ישראל לסעודת אחשורוש נגזר עליהם לאבדם. אמר משה רבינו ע״ה לאליהו ז״ל כלום יש שום אדם כשר באותו הדור? אמרו יש ומרדכי שמו, א"ל לך והודיעהו כדי שיעמוד הוא משם ואנו מכאן ונבקש רחמים לפני הקב"ה. אמר לו רועה נאמן כבר כתב להם הקב״ה אגרות כלייה. אמר להם משה לאבות העולם אם בטיט חתומה רחמים נשמעים, ואם בדם מה שהיה היה. הלך אליהו ז"ל וראה שהם חתומים בטיט והודיעו למשה. אמר ירחמם הבורא והלך והודיעו למרדכי, שנאמר ומרדכי ידע וגו׳. מה עשה קבץ כל התינוקות ועיניו מלאים מים, והלבישם שקים והושיבם באפר והיו צועקים ובוכים ועם כל זה היו עוסקים בתורה, והיה המן הרשע הולך בשמחת לבו, והיה מרדכי צועק לפני הקב״ה ואמר רבש"ע נשבעת לאבות להרבות זרעם ככוכבי השמים ועתה נתת אותם כצאן לטבחה, זכור לאברהם ליצחק וליעקב. —ותתחלחל המלכה, אמר רב שפירסה נדה. —התך זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך מפני שחתכוהו מגדולתו. —לדעת מה זה, שלחה לו הכי שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה. —וצומו עלי שלשה עשר ארבעה עשר וחמשה עשר שבניסן, אמר לה מרדכי והרי יום שלישי הוא של פסח? אמרה לו צדיק שבישראל, אם אין ישראל למה לו פסח. —לילה ויום, לקבל תענית מבעוד יום. —וכאשר אבדתי אבדתי, כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך. —ויעבור מרדכי שהעביר יום טוב ראשון של פסח בתענית.

ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, אמר להתך לך אמר לה בן בנו של קרהו בא עליכם, הדא הוא דכתיב . דבר אחר, אשר קרהו בחלום, מלמד שהזכיר לה את החלום אשר חלם כענין זה, בשנה השנית למלך אחשורוש, וירא והנה רעש גדול וחזק ובהלה על הארץ ופחד ורעד לכל יושביה, והנה שני תנינים גדולים ויריעו זה לקראת זה ויערכו מלחמה, וינוסו לקולם כל גויי הארץ. והיה ביניהם גוי אחד קטן ויקומו כל הגוים על הגוי הקטן לאבד זכרו מעל הארץ, ויהי היום ההוא חשך לכל העולם, ויצר לגוי הקטן מאד ויזעקו אל ה'. והתנינים נלחמים באכזריות חמה ואין מפריד ביניהם, וירא מרדכי והנה מעין מים אחד קטן עבר בין שני התנינים האלה ויפריד ביניהם מן המלחמה אשר היו נלחמים, והמעין גבר (נגר) ויהי לנחל שוטף כשטף ים הגדול והולך ושוטף בכל הארץ, וירא והנה זרחה השמש לכל הארץ ויאור העולם, ויתרומם הגוי הקטן והגבוהים השפלו, ויהי שלום ואמת בכל הארץ. ויהי מהיום ההוא ומעלה וינצר מרדכי את החלום אשר חלם, ובעת אשר הצר לו המן אמר לאסתר על ידי שלוחה, הנה החלום אשר ספרתי לך בימי נעוריך, ועתה קומי ובקשי רחמים מאת הקדוש ברוך הוא ובואי לפני המלך והתחנני על עמך ועל מולדתך.

ביה בליליא נדת שינתא דמלכא ביה בליליא נפק פורקני יהודאי ביה בליליא אידברת שרה לדבייתיה דאבימלך ביה בליליא אתקטלו כל בוכרי דמצראי ביה בליליא אתגליין נביאין לנביאי וחלמין לחולמי חוזייא ביה בליליא איתרגיש עלמא כוליה מדינן וכל דייריהון אבלא רבא וכל כרכיא מספדא ואיליא וכל מדינתא עולימין אסירין סקין סבין וסבן שקפין על לבהון וכולהון צווחין במרר ובקל רב מייללין ואמרין ווי ווי דחזינן עקא על עקא תברא על תברא ומתברנא קדמיתא לא איתסינן ולמחתנא לא אתיהיבת אסו ומדווננא לא איתנחמנא וכיבי ליבא לא עברו מיננא דקירית אבהתנא רטישא על ארעא ומקדשנא סגר סנאה ועזרתנא רשישו בעלי דבבנא ופרעה ומצראי לא עצו עלנא כהדא עצתא ומלכי עממיא לא חשיבו עלנא כמחשבתא הדא למהוי עתידין ליומא הדין לשציותנא מעל אפי ארעא. גלי רזין גלי ליה למרדכי רזא דנא דגזרת מותא איתגזרת על בית ישראל אף לעבדין ולאמהן לא זבינו יתהון.

בֵּיהּ בְּלֵילְיָא הַהוּא נָדַת שִׁינְתָא דְמַלְכָּא בֵּיהּ בְּלֵילְיָא הַהוּא נְפַק פּוּרְקָנָא לִיהוּדָאֵי. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אִדַבָּרַת שָׂרָה לְבֵיתֵיהּ דַאֲבִימֶלֶךְ. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אִתְקְטָלוּ כָּל בּוּכְרֵי דְמִצְרָאֵי. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא הַהוּא אִתְגַלְיָין נְבוּאָן לִנְבִיאָן וְחֶלְמִין לְחֶלְמֵי חִזְוַיָא בֵּיהּ בְּלֵילְיָא הַהוּא אִתְרְגִישׁ עַלְמָא כוּלֵיהּ מְדִינָן וְכָל דַיָרֵהוֹן אֶבְלָא רַבָּא בְּכָל כְּרַכַּיָא מִסְפְּדָא וִילָלָא בְּכָל מְדִינָתָא עוּלֵמִין אֲסִירִין בְּסַקִין סָבִין וְסָבָן שָׁקְפִין עַל לִבְּהוֹן וְכוּלוֹן צָוְחִין בְּמֶרֶר וּבְקָל רַב מְיַלְלִין וְאָמְרִין וַי דְחָזִינָן עָקָא עַל עָקָא וּתְבִירָא עַל תְּבִירָא וּמִתַּבְרָנָא קַדְמָאָה לָא אִתָּסֵינָן וּמַחֲתָנָא לָא אִתְיְהִיבַת אָסוּ וּמִמַדְוָנָא לָא אִתְנְחַמְנָא וְכֵיבֵי לִבָּנָא לָא עֲבָרוּ מִנָנָא דְקִרְיַת אַבְהָתָנָא רְטִישָׁא עַל אַרְעָא וּמַקְדְשָׁא סְגַר סָנְאָה וַעֲזָרָתָנָא דַשִׁישׁוּ בַּעֲלֵי דְבָבָנָא וּפַרְעֹה וּמִצְרָאֵי לָא עֲצוּ עֲלָנָא כַהֲדָא עֲצָתָא וּמַלְכֵי עַמְמַיָא לָא חֲשִׁיבוּ עֲלָנָא כְּמַחֲשַׁבְתָּא הָדָא לְמֶהֱוֵי עֲתִידִין לְיוֹמָא הָדֵין לְשֵׁצָיוּתָנָא מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא גְלֵי רָזִין גְלָא לֵיהּ רָזָא דְנָא לְמָרְדְכַי דִי גְזֵרַת מוֹתָנָא אִתְגַזְרַת עַל דְבֵית יִשְׂרָאֵל וְאוּף לְעַבְדִין וּלְאַמְהָן לָא זַבִּינוּ יָתָנָא. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא הַהוּא נָדַת שִׁנְתֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִמְרוֹמָא וְאִין לָא כְתִיב הָדֵין קְרָא לָא הֲוַת אֶפְשַׁר לְמֵימְרֵיהּ דִכְתִיב עוּרָה לָמָה תִישָׁן יְיָ חַס וְשָׁלוֹם לֵית קֳדָמוֹי שֵׁנָה אֶלָא כַּד חָטְיָן בֵּית יִשְׂרָאֵל עֲבַד גַרְמֵיהּ דִכְוָת דָמִיךְ בְּרַם כַּד עָבְדִין רְעוּתֵיהּ לָא נָאֵם וְלָא דָמִיךְ נְטַר יִשְׂרָאֵל. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא הַהוּא נְדַת שִׁנְתֵיהּ דְמָרְדְכַי צַדִיקָא דַהֲוָה שָׁהִיד וְלָא שָׁכִיב וַהֲוָה שָׁכִיב וְלָא דָמִיךְ דַהֲוָן בֵּית יִשְׂרָאֵל מִתְכַּנְשִׁין וְיָתְבִין קֳדָמוֹי וְאָמְרִין לֵיהּ אַתְּ גָרַמְתָּ לָנָא יַת כָּל בִּישְׁתָּא הָדָא וְאִין אַתְּ קַמְתָּא מִן קֳדָם הָמָן רַשִׁיעָא וְכָרַעְתָּ וּסְגִדְתָּא לֵיהּ לָא אֲתַת עֲלָנָא כָל עַקְתָא הָדָא מְתִיב מָרְדְכַי וְאָמַר לוֹן לְבוּשָׁא דִיהֲוָה לָבַשׁ הָמָן רַשִׁיעָא צַיְירִין עֲלוֹי תְּרֵין צַלְמִין חַד מִן קֳדָמוֹי וְחַד מִן בַּתְרוֹי וְאִין קָמִית וּסְגִידִית לֵיהּ אִשְׁתַּכָּחִית דְאֶפְלַח לְטַעֲוָתָא וְאַתּוּן יָדְעִין מַן דְפָלַח לְטַעֲוָתָא יֵאבַד מִן עַלְמָא הָדֵין וּמִטְרַד מִן עַלְמָא דְאָתֵי וּשְׁתַקוּן מִנֵיהּ כּוּלוֹן. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא נָדַת שִׁינְתָא דְהָמָן רַשִׁיעָא דַהֲוָה שָׁהִיד וְלָא שָׁכִיב וַהֲוָה שָׁכִיב וְלָא דָמִיךְ מֵחֵימַת דַהֲוָה מְתַקֵן יַת צְלִיבָא לְמִצְלַב יַת מָרְדְכַי עֲלוֹי וְלָא הֲוָה יְדַע דִי לְנַפְשֵׁיהּ הֲוָה מְתַקֵן יָתֵיהּ. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא הַהוּא נָדַת שִׁינְתָא דְאֶסְתֵּר צַדִקְתָּא דַהֲוַת עֲבָדַת לַחְמָא לְאַעֲלָא יַת הָמָן בְּשֵׁירוּתָא עִם מַלְכָּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא הַהוּא נָדַת שִׁנְתֵיהּ דְמַלְכָּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ טִפְּשָׁא דַהֲוָה שָׁהִיד וְלָא שָׁכִיב וַהֲוָה שָׁכִיב וְלָא דָמִיךְ דִי נְקַט יָתֵיהּ רוּחָא דִנְקָטָא לְמַלְכֵּי וְחַבְטַת יָתֵיהּ כּוּלֵי לֵילְיָא עָנֵי וְכֵן אָמַר לְכָל רַבְרְבָנוֹי מַה דַאֲכֵלִית לָא הֲנָאָה לִי וּמַה דְשָׁתִית לָא אִתְקַבֵל עָלַי שְׁמַיָא רַעֲמִין עֲלַי וּשְׁמֵי שְׁמַיָא מְרִימִין בְּקָלֵיהוֹן הֵידָא מַתְּנָן אֲמָרִית לְמִשְׁבַּק לִמְדִינְתָא וְלָא שַׁבְקִית לוֹן אוֹ אֶסְתֵּר וְהָמָן מְכַוְנִין לְמִקְטַל יָתִי דְלָא אָעֲלַת אֶסְתֵּר לְשֵׁירוּתָא עִמִי אֶלָא הָמָן בִּלְחוֹדוֹי. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא הַהוּא עָל דָכְרָן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב קֳדָם אֲֲבוּהוּן דִי בִשְׁמַיָא דְאִשְׁתְּלַח מִן מְרוֹמָא מַלְאָכָא הוּא מִיכָאֵל רַב חַיָלָא דְיִשְׂרָאֵל וִיתֵיב בְּרֵישֵׁיהּ דְמַלְכָּא וּנְדַד יַת שִׁנְתָא מִנֵיהּ כּוּלֵי לֵילְיָא עַד דִי אָמַר לְאָעֲלָא קֳדָמוֹי יַת סֵפֶר דָכְרָנַיָא מִלֵי דְיוֹמָא וַהֲוָן קַרְיָן בֵּיהּ קֳדָם מַלְכָּא עַבְדֵי דִינֵיהוֹן דְמַלְכֵי קַדְמָאֵי דַהֲוָן מִן קֳדָמוֹי וִיתִיב לְעֵיל מִן עֵינוֹי דְמַלְכָּא וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל מַלְכָּא וַחֲזֵי כִּדְמוּת גְבַר עָנֵי וְאָמַר לֵיהּ לְמַלְכָּא הָמָן בָּעֵי דְנִקְטְלָךְ וְנַמְלִיךְ יָתֵיהּ חִלוּפָךְ וְהָא מַקְדִים בְּצַפְרָא וּבָעֵי לְמִשְׁאַל מִנָךְ גַבְרָא דְפַרְקָךְ מִן מוֹתָא וּבָעֵי לְמִקְטְלֵיהּ אֶלָא אֱמָר לֵיהּ לְהָמָן מַה לְמֶעְבַּד לְגַבְרָא דְמַלְכָּא צָבֵי בִיקָרֵיהּ וְתֶחֱזֵי דְלָא שָׁאֵל מִנָךְ אֶלָא לְבוּשִׁין דְמַלְכָּא וְכִתְרָא דְמַלְכוּתָא וְסוּסְיָא דִי רָכֵיב עֲלוֹי מַלְכָּא: