The king resolves to judge circumstances more equitably going forward.

אמר המעתיק: גם זה מצאתי בלשון יון: פתשגן הכתב אשר שלח המלך על יד מרדכי להיות היהודים עתידים להנקם מאויביהם פרק ט״ז א׳) ארתחששתא המלך הגדול המולך מהודו ועד כוש, אל כל האחשדרפנים והפחות אשר תחת ממשלתו, שלום! ב׳) מאשר אנשים רבים התנהגו הנהגה רעה מהחסד וכבוד המלכים הנתן להם. ג׳) ולא לבד החזיקו לשום אנשי המלכות מרמס לרגליהם אך מאשר לא יוכלו לסבול הכבוד הנתן להם יתנכלו לאדון אשר מאתו הממשלה באה אליהם. ד') ולא לבד שלא יחזיקו טובה לאשר טובה בידו והיותם מחללים גם כן יושר האנשים, אך כי יחשבו אשר כח בהם מיעודי השם הרואה הכל. ה׳) ויפילו הוללות בלבבם, עד כי לשומרים אמונת דתם והחוק אשר הפקד להם ועושים כל דבר בדרך אשר ראוי להודות להם יחזיקו [השונאים] להפך בחבל כזב. ו׳) ובעודם מסיתים אזנים השומעות הפשוטות מהמלכים בתרמית חושבים בזולתם את אשר בהם. ז׳) וזה דבר מפורסם בספורים ראשונים ישנים ונראה בכל יום באיזה דרך יפסק הנהגת המלך בעבור עצות רעות. ח׳) ואם כן ראוי אלינו להביט בשלום כל המדינות. ט') ולא תחשבו אם אנחנו מצוים דברים הפכיים שיבאו מקלות דעתנו אך שתדינוני לזכות בעשות הצווים כפי צורך העת והזמן. י') ולמען תשכילו את אשר אנחנו עושים ואומרים יודע לכם כי המן העמלקי היה מלב מקדניא וממשפחתם ונכרי ממשפחת הפרסיים טימא וניוול הרחמים אשר לנו בעבור אכזריותו. י״א) ואנחנו החזקנו בו עם היותו נכרי אלינו וגדלנו אותו ונשאנו אותו על כל השרים ועל כל הפרתמים והמשכנו האדנות אליו עד אשר נקרא אבינו והשתחוו לו כמשנה למלך. י״ב) והנה הוא קם בהפלגת הגאות לגרשנו מן המלכות ולגזור אותנו מארץ חיים. י״ג) כי חשב להמית מרדכי היהודי שבאמונתו ובטובו אנו עומדים ומפיו אנו חיים, ואסתר ריעת המלך עם כל עמה בעלילות חדשות אשר לא נשמעו מעולם. י״ד) במחשבתו אשר חשב ובנפלאות אשר יזם כי באבדם יוותר המלך לבדו ויתנכל עליו להמיתו ומלכות הפרסיים [תסוב] לאנשי מקדון. ט״ו) ואין אנחנו מוצאים ביהודים הנידונים למות על ידי הרוצח האכזרי שום עילה להשחיתם אך שנראה אותם מחזיקים בדת יושר. ט״ז) ובני עליון ואלהים חיים ומלך המלכים אשר מחסדו וטובו נתן המלכות לאבינו ולנו וישמור אותה לנו ולעמנו עד היום הזה. י״ז) ובעבור הכתבים אשר שלח בשמנו שתחשבו לאין. י״ח) בעבור מחשבתו הרעה הנה הוא תלוי על העץ אל עיר שושן ולא תחזיקו טובה לנו רק למלך עליון אשר השיב גמולו בראשו. י״ט) זאת הצוואה אשר אנחנו שולחים עתה תנתן בבל המדינות שיעזבו היהודים להחזיק בדת הראויה להם. כ׳) וכל האנשים אשר הכינו את עצמם להרע להם יוכלו היהודים להנקם מאויביהם ולכלותם ולהמיתם ביום שלשה עשר לחדש אדר. כ״א) זה היום יום בכי ומספד יהפך מיגון לשמחה. כ״ב) לכן זה היום תשימו במועדיכם, ושמנו אותו לעשותו יום משתה ושמחה, לבעבור אשר יהי נכרים לפני עובדי פרסיים אשר יש להם שכר טוב באמונתם ואשר יתנכלו להם יאבדו ברשעתם. כ״ג) כל מדינה שלא תרצה לקבל המועד הזה תאבד ותדלק באש ובחרב, ולא האנשים והנשים לבד אלא אף מקניהם וקנינם וכל בהמתם, בדרך שיהיו לאות ולמופת, והמקיימים אותו יתענגו על רוב החיים והשלום. <div class="mw-content-ltr">נכתב ונחתם בשלשה ועשרים יום לירח סיון שנת שתים עשרה למלך ארתחששתא בעיר שושן הבירה</div> הנה העתקתי זה מלשון הגוים, ואולי כן היה ואבד ממנו כס׳ עדי וס׳ ברוך. <div class="mw-content-ltr"> אני הכותב יעקב ב״ר מכיר</div> <center>תם</center>

פירש כתבא דדיטגמא איתפרסת מלכא אחשורוש שדר איגרתא על יתבי ימא ויבישתא ועל ארכוני מחוזאי ועל רברבני חילוותא דדיירין בכל ארעא וסגי כתבא כתבית למחויא לכון דבמטול דבעממין סגיאין שליטין ועל יתבי ימא ויבישתא אמליכית ובה במלכותא לא נתרברב אלא ברוחא ניחתא ובמכיכות רוחא נהלך כל יומא ובשלמא שגיאה למשוויא יתכון שלמא סגי וכל דדיירין תחות מלכות וכל דצבי דמיתגרא בימא וביבשתא למיתהפכא בין עמא לעמא ובין לישנא ללישנא חד אנא מן סופא דארעא ועד סופא כדין כתבית למחויא לכון על תמימותהון וקשיטותן דהוינן רחמין לכל עמא ומוקרין לכל מלכיא ועבדין טב עם שלטוניא דארעא ואית מנהון גברין בישין ואיתקרבן למלכותא ומלכותא איתמסרת בידיהון ובינכילותהון ובשקרותהון אטעיין ית מלכותא וכתבון ית איגרתא דלא תקנון קדם שמיא ואף בבני אנשא בישן. ועל מלכותא הינון קשיין והוא שאילתא דשאילו מן מלכא נקטלון גברין צדיקין ודמא זכיא סגיעתא נשפכון כד בישתא לא עבדו ודינא דקטלא לא הוו חייבין. ואיתיהון אינון גוברין צדיקין אסתר דמשבחא בכל הדרא ומרדכי דחכים בכל חכמתא ומומא בהון לא אשתכח ולא באומתהון ואנא חשיבית בגרמי דאומתא אחרנייתא שאיל מני אנא כדלא הויתי ידע דיהודאי שאיל מני דמתקריין בנוי דמרי כולא דהוא ברא שמיא וארעא ובמלכין רברבין ותקיפין מני דבר יתהון ולא בהתהון. מטול אף דהמן בר המדתא מהינדייה ומן זרעיה דבית עמלק הוה ואתא לוותן וחזא מינן טבתא רבתא ושבחא סגיאה ורבותא ורבינן יתיה ויקרינן יתיה וקרינן יתיה אבוי דמלכא ומן ימיניה דמלכא הוה יתיב והוא לא ידע למסוברא יקריה אוף לא למקבלא מלכותא אלא מהרהר הוה בליביה למקטל למלכא ולמסב מיניה ית מלכותא מטול דהמן בר המדתא צלבנן יתיה וכל דהוה שוי אסקינן ברישיה ומן דברא שמיא וארעא אסיקת מחשבתיה ברישיה.