Haman, a Macedonian foreigner, was raised to second place in the kingdom.

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם (אסתר ג, ט), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בּוֹא וּנְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לָא יָכֹלְתָּ לְהוֹן, בְּדִיל דֶּאֱלָהֲהוֹן לָא שָׁבֵיק לוֹן כָּל עִקָּר, תָּא חֲזֵי מָה עֲבֵיד לוֹן לְמַלְכִין קַמָּאֵי דַּהֲווֹן קוֹמֵינָן דַּהֲווֹן פָּשְׁטִין יְדֵיהוֹן עֲלֵיהוֹן, דַּהֲווֹן מַלְכַיָא רַבְרְבַיָא וְגוּבְרַיָא טְפֵי מִינָּן, וְכָל מַאן דְּאָתֵי עֲלֵיהוֹן לְמֵבְדִּינְהוּ מִן עָלְמָא וּדְיָעַץ עֲלֵיהוֹן, מִיבַּטֵּל מִן עָלְמָא וַהֲוֵי לִמְתָל לְכָל דָּרֵי עָלְמָא, וַאֲנַן דְּלָא מַעֲלֵינַן כְּוָתַיְהוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שְׁבֵיק לָךְ מִלְמַלָּלָא, תּוּב בְּפִתְגָּמָא דְּנָא. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה הָמָן הָרָשָׁע מְטָרֵד עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל פִּתְגָּמָא דְּנָא כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא וּמְיָעֲצוֹ עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוֹאִיל וְכָךְ נִמָּלֵךְ בַּחֲכָמִים וּבַחַרְטֻמִּים. מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ אֶת כָּל חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בָּאוּ כֻלָּן לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רְצוֹנְכֶם שֶׁנְּאַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִיךְ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, כה): אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים נִקְרְאוּ נָכְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, [וישראל נקראים קרובים], הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ח, מא): וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קְרוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמח, יד): לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, כב): בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא קָרוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמה, יח): קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. וְאֵין אֻמָּה קְרוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יָד בִּקְרוֹבָיו וּבְבָנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ יִמָּלֵט, לְפִי שֶׁהוּא שַׁלִּיט בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְנֶפֶשׁ כָּל חַי, בְּיָדוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַשְׁפִּיל, לְהָמִית וּלְהַחֲיּוֹת. לֵךְ הִתְבּוֹנֵן בַּמְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָבְרוּ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מָה עָלְתָה בָּהֶם, כְּמוֹ פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב. מִיָּד אָמַר לוֹן הָמָן, אֱלוֹהַּ שֶׁטִּבַּע פַּרְעֹה בַּיָּם וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, כְּבָר הוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁכְּבָר עָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וּפִזְרָן בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהֵיכָן כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁכְּבָר הִזְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד, ז): וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִיָּד קִבְּלוּ דְבָרָיו וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָתְבוּ אִגְרוֹת וְחָתְמוּ. וְכֵן כָּתְבוּ בְּאוֹתָן אִגְרוֹת, שָׁלוֹם לָכֶם עַד אֵין חֵקֶר, יִוָּדַע לָכֶם שֶׁאָדָם יֵשׁ בֵּינֵינוּ, וְלֹא מִמְקוֹמֵנוּ הוּא אֶלָּא מִזֶּרַע הַמְלוּכָה הוּא, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא, וְהָמָן שְׁמוֹ, וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה עַל עַם אֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזֶה מִכָּל הָעַמִּים, וְדַעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם, חֲפֵצִים בְּרָעָתֵנוּ וְקִלְּלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם, וּמַהוּ קְלָלָה שֶׁמְקַלְּלִין אוֹתָנוּ (תהלים י, טז): ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ. וְעוֹד אוֹמְרִים (תהלים קמט, ז): לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים. וְכוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה מֶה עָשׂוּ, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ (שמות ה, ג): לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, לו): וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ, הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה. וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי, אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם, הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה (שמות יז, ט): בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז, יג): וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. בָּאוּ עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן שֶׁגְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כא): נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק, וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא חָמַל עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה וְלֹא עַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וְעוֹד מֶה עָשָׂה לַאֲגַג זְקֵנִי שֶׁחָמְלוּ עָלָיו תְּחִלָּה, לַסּוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, כְּדִכְתִיב (שמואל א טו, לג): וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם. וְאַחַר זֹאת הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כז, יא): אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָּוִד. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁבָּאִין לְמִלְחָמָה נִכְנָסִין בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם. וּמֵרֹב טוֹבָה שֶׁהָיָה לָהֶם מָרְדוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וְעוֹד שֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם, וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם, וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וְהֵבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִּן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת בֵּינֵינוּ, מַלְעִיגִין אוֹתָנוּ וְאֶת אֱמוּנַת אֱלֹהֵינוּ, וְעַכְשָׁיו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת, וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, וּבְאֵיזֶה זְמַן יִתָּכֵן לָנוּ לְכַלּוֹתָם, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט. וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ (משלי ג, כה): אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר, אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י): עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר (ישעיה מו, ד): וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ, אָמַר עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' וגו', אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה לִי אֻמָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִרְבֵּיתִי אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי לְכָל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם לְרָעָה (דברים לב, כו): אַשְׁבִּיתָה מֶאֱנוֹשׁ זִכְרָם. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ. מִיָּד יָצְתָה הַתּוֹרָה בְּבִגְדֵּי אַלְמְנוּת וְנָתְנָה קוֹלָהּ בִּבְכִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צָעֲקוּ לְקוֹל בְּכִיָּתָהּ, וְאָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יִשְׂרָאֵל בְּטֵלִים מִן הָעוֹלָם אָנוּ לְמָה אָנוּ צְרִיכִין בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ חַמָּה וּלְבָנָה כָּךְ, אָסְפוּ נָגְהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ, ג): אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָץ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּבֶהָלָה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם וְאֵצֶל משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וְאָמַר לָהֶם עַד מָתַי אֲבוֹת הָעוֹלָם רְדוּמִים בְּשֵׁנָה וְאִי אַתֶּם מַשְׁגִּיחִים עַל הַצָּרָה שֶׁבְּנֵיכֶם שְׁרוּיִין בָּהּ, כִּי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְחַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל צְבָא הַמָּרוֹם בּוֹכִים בְּמֶרֶר, וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד וְאֵינְכֶם מַשְׁגִּיחִים. אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה, אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּבַעֲבוּר זֹאת נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם וּלְאַבֵּד אֶת זִכְרָם. אָמְרוּ לוֹ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אִם הֵם עָבְרוּ עַל דָּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנֶחְתְּמָה גְּזֵרָתָם, מָה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת. חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה אִי רוֹעֶה נֶאֱמָן כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת (ישעיה לז, ג): כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וגו'. אָמַר לוֹ משֶׁה כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, אָמַר לוֹ יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. אָמַר לוֹ לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה, וַאֲנִי מִכָּאן, וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, רוֹעֶה נֶאֱמָן, כְּבָר נִכְתְּבָה אִגֶּרֶת כְּלָיָה עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ משֶׁה אִם בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה תְּפִלָּתֵנוּ נִשְׁמַעַת, וְאִם בְּדָם נֶחְתְּמָה מַה שֶּׁהָיָה הוּא, אָמַר לוֹ בְּטִיט הִיא חֲתוּמָה. אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לְאֶסְתֵּר, מִיָּד וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד. מַהוּ וַתִּתְחַלְחַל, מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה.

פרשה ד׳ א׳: ומרדכי ידע, ידע מימים קדמונים שיצא על ישראל צער גדול לפי שהיה ליל אחד במדרשו בוכה ומצטער על גלות ישראל ומתפלל ומתחנן להקב״ה שיגאלם במהרה ויוליכנו לבית הבחירה, ויישן וירא בחלום שהיה עומד במדבר בארץ מישור ושלא היה מכיר אותו מדבר, ויקבצו גוים רבים באותו מקום והם מתערבים אלה עם אלה, והיתה שם אומה קטנה ובזויה עומדת לבדה לצד אחד ברחוק מן הגוים ההם. וישא עיניו וירא והנה נחש גדול שהיה מתעלה מבין האומות ההם והיה הולך ועולה באויר וכל מה שעולה מתגדל מאד בגופו ובעביו, והיה נוטה לצד האומה הקטנה והיה קרב אליה, והיה חושב לעשות לה רעה. והנה כיסה את האומה הזאת הקטנה חשך ענן וערפל, וכשהגיע נחש זה על אומה זאת והנה סערה באה מארבע פנות העולם ותגע בנחש ותעטה אותו כאשר יעטה האדם הבגד, והיתה חותכת את הנחש חתיכות חתיכות, והיו אותן החתיכות מתעטפות ואובדות כמו קש והדק והמוץ אשר תדפנו רוח וכל אתר לא השתכח להון. מיד נגלה הענן והערפל מעל אותה האומה והיה זורח עליה השמש והאור כבתחלה. ויקץ מרדכי משנתו וכתב החלום ההוא על פנקסו ושמר הדבר וחתם סוד זה. והוסיף תפלות לבורא יתעלה כי ידע בודאי שצרה גדולה עוברת על ישראל וממנה יושע. ולכן לא נואש מלבקש רחמים לבורא יתברך וצוה לאסתר ג"כ לבקש רחמים. —דבר אחר הכסף נתון לך, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבש״ע כל זמן שאומות העולם עומדים עלי ואין מבקשים ממני לא כסף ולא זהב אלא לכלות אותי מן העולם, בפרעה ונבוכדנצר כתיב הממני נבובדנצר מלך בבל הציגני כלי ריק (ירמיה נ"א ל״ד), אימתי הדיחני בשעה שקבץ עלי שבעה מלכיות ודן אותי בפניהם ואמר לי השתחוי לצלמי. אמר ר׳ חנינא בר׳ עגיל בשעה שאמר נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה השתחוו לצלמי אמרו לו אין אנו משתחוים לצלם, אמר להם מפני מה אתם עוברים על גזרתי, אמרו לו גזרתו של הקב״ה גדולה משלך שכך כתוב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳ (עי׳ פסחים קי״ח.) אמר להם ולמה מרדתם בו, אמרו לו לפי שמרדנו בו באנו לידיך, אמר להם אעפ"כ איני מניחכם עד שתשתחוו לצלם, ואם אין אתם משתחוים לצלם הרי אני משליך אתכם בכבשן האש. אמרו לו וכי אש שלך קשה מאש של הקב״ה, אשו של הקב״ה אוכלת תמיד את הרשעים ולא תכבה אבל אש שלך אינו אלא לשעה, והאיך נשתחוה לע״ז שלך. מיד נטלן והשליכן לכבשן האש, בא גבריאל וצנן את האש, והיינו דאמר נבוכדנצר הלא גוברין תלתא רמינא וגו׳ (דניאל ג׳ כ״ד). ועמד המן לכלותם, ואמר המן לאחשורוש נאבד כל איש כאיש אחד, אמר אחשורוש אין אנו יכולים, אמר לו המן למה? אמר לו מפני שאלהיהם לא עזבם כל עיקר, ומלכים ראשונים שהיו גבורים ממני כל מי שבא עליהם בטלו מן העולם והיו לקלון. אעפ״כ המן הטריח לאחשורוש בדברים ביום ובלילה, ויועצו עצות רעות על ישראל, אמר אחשורוש הואיל וכך חפצתי לך ונמליך בחכמים וחרטומים, שלח לקבץ את כל חכמי אומות העולם ונמלך אחשורוש בהם, אמר להם רצונכם (האם דעתכם נוטה) לאבד אומה זו מן העולם? אמרו לו כלם בבת אחת מי הוא שמכשילך במכשול הזה לאבד ישראל? אם תאבדם מן העולם אין העולם מתקיים [שאינו] אלא בשביל ישראל ובשביל התורה שנתנה לישראל, ואפילו שמש וירח וכוכבים אינם מאירים בעולם אלא בשביל ישראל שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳, ולא עוד אלא שכל האומות נקראו נכרים וישראל נקראו קרובים ואף אלהיהם נקרא קרוב שנאמר קרוב י״י לנשברי לב. אין אדם בעולם שנוגע בהם שימלט מידו, ועוד הבט בספרי אבותיך ומלכים ראשונים שבקשו להזדווג בהם מה עלתה להם ומה עשה לפרעה. אמר להם (המן) אותו אלוה שטבע פרעה בים כבר הזקין ואינו יכול לראות ולשמוע שכבר עלה נבוכדנצד והחריב ביתו ושרף היכלו והגלה ישראל לגבול עמון ומואב ופזרן באומות ולא היה יכול לעשות להם כלום, שנאמר ויאמרו לא יראה יה. ופייסם המן בדברים אלו, מיד קבלו ממנו והסכימו כולם ביחד וכתבו אגרות וחתמו [ומסרו] לו להמן וכך כתוב באותן אגרות: "שלום לכם עד אין חקר, מודיעים אנו לכם שאדם אחד יש בינינו ולא ממקומנו הוא אלא מזרע עמלק מזרע המלוכה מגדולי המלכות המן שמו, ושאלנו ממנו שאלה אחת קטנה וקלה וזו היא השאלה. עם אחד יש בינינו מפוזר ומפורד בזוי לכל העמים ודעתן גסה עליהם חפצים ברעתינו, וקללת המלך שרוי בפיהם, וכופרים ביראתינו (אלהיהם) כל ימיהם, באו וראו מה עשו לפרעה כשירדו למצרים קבלם בסבר פנים יפות והושיבם במיטב הארץ וזן אותם בשני רעבון והאכילם מכל טוב הארץ, מה עשו לו? באו עליו בעלילה ואמרו לו נלך לזבוח לאלהינו, לסוף שלשה ימים אנו באים, אם רצונך השאילונו כלי כסף וכלי זהב ושמלות. והשאילום וטענו כל אחד ואחד משאות על חמוריהם עד שנצלו אותם, יצאו ממצרים והלכו לים סוף, ורדף אחריהם פרעה וכל חילו בשביל ממונם. מה עשו להם עמד מכשף אחד שלהם משה בן עמרם שמו ונטל מקלו בידו ולחש על הים וייבש והעבירם בתוכו, ואינו יודע במה ייבשו. וכיון שבא פרעה אחריהם בקש להחזירם בשביל ממונו, ואיני יודע במה דחפם בים, ולא זכרו הטובה שעשה להם. והיה לו תלמיד אחד ושמו יהושע והכניס את ישראל לארץ, ולא די להם שנטלו חלקם שחלק יהושע להם אלא שהרג שלשים ואחד מלכים וטבחם כאכזרי. ובא עליהם סיסרא וכל המונו ואיני יודע מה עשו לנחל קישון שגרפן והשליכם לים, והיה להם מלך אחד ודוד שמו והיה משחית ומכלה כל הממלכות ולא חמל על בריה, עמד שלמה בנו ובנה לו בית אחד וקראו בית המקדש ואיני יודע מה היה בתוכו, וכשבאים למלחמה על מדינות ועירות נכנסין לתוכו ומכשפין כולם וכשיוצאין מתוכו הורגין את כולם, ומתוך טובה שהיה להם והרבה להם בסף וזהב, כי כל המלכים עובדים את שלמה ומביאין לו כסף וזהב ומרגליות טובות ואבנים יקרות ובשמים. ואח"כ מרדו באלהיהם, עד שבא נבוכדנצר והגלם והביאם לבית מלכותו, ועדיין לא שנו מעשיהם, מלוצצים בנו ומלעיבים על יראתינו, ועכשיו ישבנו והפלנו גורלות, ונפל באדר, ובזמן שאגרות הללו באים לידכם השחיתום כלם ביום אחד, ושלומכם ישגא. בשעה שחתמו אגרות הללו ונתנו ביד המן יצא ופגע בו מרדכי, ופגעו שלשה תינוקות שיוצאין מבית רבן, והיה מרדכי מהלך אחריהם והמן וכל שרי המלוכה באים אחריהם, אמר מרדכי לתינוקות מה פסוקכם? פתח הראשון: אל תירא מפחד פתאום וגו׳, (משלי ג׳ כ״ה), שני אמר עוצו עצה ותופר וגו' (ישעיה ח׳ י׳), שלישי אמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול (שם מ״ו ד׳), מיד שמח מרדכי ואמר לו המן מה אמרו לך התינוקות ששחקת? אמר לו בשורות טובות בשרוני, מיד כעס המן בלבו ואמר איני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות, אמר רב יצחק בר נפחא, המן בעלילה גדולה בא על ישראל, שנאמר ובמלאת הימים האלה וגו׳. ומפני שאכלו בסעודת אחשורוש נחחייבו כלייה ולא קבלו ממרדכי שהתרה בהם ואמר להם בשביל רעתכם הם עושים הסעודה, אל תלכו לבית המשתה כדי שלא יהא פתחון פה לשטן עליכם, ולא שמעו לו והלכו ונשתכרו, מיד עמד השטן לפני הקב״ה ואמר לפניו רבש״ע עד מתי תחכה לאומה זו שהם מפרישין לבם ממך (יעזבו את ה׳), אם רצונך תאבד אומה זו. א״ל הקב״ה מה יהא על התורה? אמר לפניו רבש"ע הסתפק בעליונים. אז השוה הקב"ה דעתו למחות שמם. באותה שעה אמר הקב״ה למה לי אומה זו שבשבילה רבו אנחותי בכל יום, אשביתם מן העולם. אמר לו הקב״ה לך והביא לי מגילה ואכתוב עליה כלייה. מיד הלך השטן והביא מגילה, באותה שעה יצתה התורה בבגדי אלמנותה וצעקה לפני הקב״ה ולקול בכיתה צעקו מלאכי שלום ואמרו רבש"ע אם ישראל מתבטלין מן העולם אנו למה צריכין בעולם, כיון ששמעו חמה ולבנה וכוכבים אספו נגהם. באותה שעה בא אליהו ז״ל לאבות העולם בבהלה, והלך אצל משה ואמר: אי אבות העולם! מלאכי השרת שמש וירח וכוכבים וכל צבא מרום צועקים במרד וכל העולם כלו בחיל כיולדה, ואתם יושבים ודומים. אמרו לו מפני מה? אמר להם מפני שהלכו ישראל לסעודת אחשורוש נגזר עליהם לאבדם. אמר משה רבינו ע״ה לאליהו ז״ל כלום יש שום אדם כשר באותו הדור? אמרו יש ומרדכי שמו, א"ל לך והודיעהו כדי שיעמוד הוא משם ואנו מכאן ונבקש רחמים לפני הקב"ה. אמר לו רועה נאמן כבר כתב להם הקב״ה אגרות כלייה. אמר להם משה לאבות העולם אם בטיט חתומה רחמים נשמעים, ואם בדם מה שהיה היה. הלך אליהו ז"ל וראה שהם חתומים בטיט והודיעו למשה. אמר ירחמם הבורא והלך והודיעו למרדכי, שנאמר ומרדכי ידע וגו׳. מה עשה קבץ כל התינוקות ועיניו מלאים מים, והלבישם שקים והושיבם באפר והיו צועקים ובוכים ועם כל זה היו עוסקים בתורה, והיה המן הרשע הולך בשמחת לבו, והיה מרדכי צועק לפני הקב״ה ואמר רבש"ע נשבעת לאבות להרבות זרעם ככוכבי השמים ועתה נתת אותם כצאן לטבחה, זכור לאברהם ליצחק וליעקב. —ותתחלחל המלכה, אמר רב שפירסה נדה. —התך זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך מפני שחתכוהו מגדולתו. —לדעת מה זה, שלחה לו הכי שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה. —וצומו עלי שלשה עשר ארבעה עשר וחמשה עשר שבניסן, אמר לה מרדכי והרי יום שלישי הוא של פסח? אמרה לו צדיק שבישראל, אם אין ישראל למה לו פסח. —לילה ויום, לקבל תענית מבעוד יום. —וכאשר אבדתי אבדתי, כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך. —ויעבור מרדכי שהעביר יום טוב ראשון של פסח בתענית.

[אסתר ג יב] ויקראו סופרי המלך. מה כתיב בהון, כל עממיא אומיא ולשניא [די דארין בכל ארעא] שלמכון יסגא, ידוע לכון כי אדם אחד בא לפנינו, לא מארצנו ולא מאדמתינו, אלא מזרע עמלק, בן גדולים הוא, והמן שמו, ושאל ממני שאלה קטנה וקלה, אמר עם אחד יש בינינו ובזוי מכל העמים, מכשול בכל זמן, ודומים כמשוגעים, וחפצים ברעתינו, ורוחם גסה, וקללת המלך שרויה בפיהם, ומה קללה מקללים, אומרים ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו (תהלים י טז), ועוד אומרים לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים (תהלים קמט ז), וכופרים בטובה מימיהם, מה עשו לפרעה העני, כשירדו למצרים קבלן בסבר פנים יפות, והושיבן במיטב הארץ בארץ גושן, וזן אותן בשני רעבון, והאכילן מכל טובה, פלטין היה לו לבנות שם, ולא היה יכול לעמוד כנגדן, ובאו עליו בעלילה, אמרו לו לזבוח לאלהינו אנחנו הולכין ולבסוף ג' ימים אנחנו חוזרין, רצונך להשאילנו כלי כסף וכלי זהב ובגדים ומרגליות ונלך, והשאילום וטענו כל אחד ואחד מהם תשעים חמורים, עד שניצלו אותם, הלכו ונתעכבו ולא חזרו, הלכו אחריהם בשביל ממונם, ומה עשו להם, אדם אחד היה עמהם ושמו משה בן עמרם, ונטל מקלו וליחש עליו, והכה בים ויבש, ואיני יודע במה יבשו והעבירם בתוכו, כיון שראה כן פרעה אף הוא נכנס אחריהם, והיה מבקש לחזור ולא יכול, ואיני יודע במה רדפו, ונשקע הוא וכל חילו ולא זכרו הטובה שעשה עמהם פרעה. עמלק אבי אבא מה עשו לו בשעה שבא עליהם למלחמה, שנאמר ויבא עמלק (שמות יז ח), מהיכן בא, א"ר כרוספדי מאצל בלעם הרשע בא שהלך ליטול עצה ממנו, א"ל אני יודע שבעל עצה ומחשבה אתה, וכל היועץ עמך אינו נכשל, מה אתה יועצנו, אלו המצריים שעשו להם כמה טובות כך עשו להם, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה, א"ל לך עשה עמהם מלחמה, ואם אתה לא תוכל להם, אין כל בריה יכולה להם, לפי שהן תלויין בזכותו של אברהם, אף אתה כן, מיד בא עליהם למלחמה, מה עשה אותו משה, היה לו תלמיד אחד, ושמו יהושע בן נון, אכזרי בלא רחמנות, ואמר לו משה בחר לנו אנשים (שמות יז ט), איני יודע אם בכשפים בא עליהם, מה עשה משה נטל אבן וישב עליה, ואיני יודע מה היה לוחש עד שרפו ידיהם של עם עמלק ונפלו לפניהם הרוגים, שנאמר ויחלוש יהושע את עמלק (שם), באו לארץ סיחון, גבורי עולם היו, ואיני יודע במה הרגום, באו למלכי מדין, אף אותם איבדום, מה עשה תלמיד של משה שהכניסם לארץ ז' עממים, איבדם מן העולם ונטל ארצם מידם, ואיבד ל"א מלכים ולא ריחמן, ועוד באו לסיסרא ואיני יודע מה עשו לנחל קישון וגרפם ושטפם לים הגדול. ושוב היה להם מלך אחד ושמו דוד, והיה יוצא ומשחית ומכלה כל האומות ולא היה מרחם לכל בריה, שנאמר ואיש ואשה לא יחיה דוד (ש"א כז יא), עמד אחריו שלמה בנו ובנה להם בית אחד וקראו בית המקדש, ואיני יודע מה היה להם בתוכו, וכשבאים עליהם למלחמה נכנסים בתוכו ועומדים שם, ואיני יודע מה עושים בו, לשעה קלה יוצאין והורגין הכל, ולא היה מדה טובה שלא נתגאו בה, ומתוך טובה יתרה שהיה להם לא חשבו כל אומה ולשון בעיניהם, עד שבא עליהם אדם אחד נבוכדנצר שמו, והיה ממשלה בידו, וקיבץ עליהם כל העולם כולו ותפשם, ולא הועיל להם כשפיהן, מהם הרג, מהם השליך בקולרין ובשלשלת של ברזל, והביאום בינינו, ואעפ"כ לא שינו מעשיהם המכוערים, ומשחקים עלינו בכל יום, ומתלוצצים ומלעיגים עלינו ועל יראתנו, ותועבה אנו בעיניהם, בנותינו אינם לוקחים, ובנותיהם אינם נותנים לנו, לחמנו אינם אוכלים, ומשקנו אינם שותים, ואפילו מלכנו דומה בעיניהם כאשה נדה, הללו המדות מגונות באומה זו, ועוד מה שאין אנו יכולים לספר, ועכשיו חשבנו והפלנו גורלות על שנים עשר חדשי שנה, ונפל הגורל [על חדש אדר, והפלנו על ימי החודש, ונפל הגורל] על שלשה עשר יום לחדש, ועכשיו בזמן שאיגרות הללו באות לידיכם, השחיתו והשמידו לא תשאירו מהם פליטה.

[אסתר ג יב] ויקראו סופרי המלך בחדש הראשון. מה כתיב בהון. (כל) [לכל] עממיא אומיא ולשנייא [די דארין בכל ארעא] שלמכון ישגא. ידוע לכון דגוברא חד אתא לוותנא, לא מדילנא ולא מארענא, אילהן מזרעא דעמלק, (בין) [ביר] רברבין עלמא הוא, והמן שמיה, ושאיל מיננא שאלתא זעירתא, ואמר עמא חד אית ביננא, דבזיזא מכל עמא, דזמנין לתקלא ולקלקולא, ומשתנין בגאותא, יודען בבישותנא ואחסורנא, ולטין אינון למלכא, ולטותא דמלכא תדירא בפומהון, וכד לטויתהון אמרין ה' מלכותיא קאים לעלם ולעלמי עלמיא אבדו בני עממיא מאתריה. ותו אינון אמרין למיעבד פורענותא בעממיא, וכפרין אינון בטיבותא כל ימיהון, מה עבדו לפרעה מלכא דמצראי נחתו לארעיה בעדן כפנא ערטלאין אינון נשיהון וטפליהון, וקבלינון בסבר פנים יפות בחדוון, ואותבינון בטוב ארעיה, וזנינון ומרעם לא חסרו פלטורין הוה ליה למיבני, ואמר להון למבנייה, ושרו למיבנייה בתרעמנותא, ועד כאן מתבני ולא שלים, אתו עלוהי כולהון בתסקופי מילין, ואמרו ליה מהלך תלתא יומין נהך ונדבח קדם ה' אלהנא ונהדר וניתוב, במטי מנך הב לן מנין דכסף ומנין דדהב איצטלוון ולבושין, ושאלינון וטענו ית בעיריהון כל אחד תשעים חמורים, ורוקינו ית מצראי, ולא חזרו להון קדל אזל בתריהון פרעה כד חזינון ערקין לשזבא ית נכסיה, כד מטנון על ימא, הוה ביניהם גבר רב (תרשיא) [חרשיא] דאיתרבי בביתיה, ומשה בן עמרם שמיה, ורמא ית חוטרי על ימא ובזייה, ואעבר ית משריתיה בימא ושניק רתיכי פרעה ושפר גברוהי ומשרייתה, ואליהון הוה בסעדהון, כל עדן דאינן קיימין אורייתה לא שבק חד למיקם קדמהון, ואף בלעם נביא חד דהוה ביננא קטלו בחרבא, וכדון עבדו לסיחון ולעוג מלכיא תקיפיא דארעא דכנען וקטלו ותרוכינון מן ארעיהון ואחסינו יתה, ואף מלכא רבא יקירא דעמלק שציאו אינון מלכיהון ונביאהון, ובתר כן קם מלכא אכזראה דוד שמיה, וקטיל בפלישתאי אדומאי עמונאי ומואבאי ולא קם חד קדמוהי, ובתר כן קם שלמה בריה גבר חכים וסוכלתן, ובנא להון ביתא בירושלם דלא אתבדרון לכא ולכא, וכד סגיאו בארעא חבו קדם אלהיהון, ומסרינון ביד נבוכדנצר מלכא, ואזלינון לבבל, ועד כען דאינון תחות ידנא נחנא כלא חשיבן קדמיהון, ודתיהון ונימוסיהון משנין מכל עמא, ולא מתחתנין בנא, וית אלהנא לא סגדין, ולא חשחין ליקרותנא, ולא מיסגד קודמנא, כבני חרי לא עביד עבודתנו, ולפיקודנא לא צייתו, בכן איתכנשו קדמנא רברייא סגנייא פחייתא והתיבנא עיטא וטעם וקיימנא איסר ורשום כדת מדי ופרס דלא תנגדי לשציותהון מדרי עלמא, ושלחנא איגרתא בכל שבע ועשרים ומאה מדינה די במלכותאי לקטלא יתהון בניהון נשיהן וטפליהון, וגבר לא ישתייר מתחות ידכון, ביום תלתא עשר דירחא באדר, כמא דעבדו לאבהתנא, וכמה דחשיבו למיעבד לנא, ונכסיהון יהון למיבז בכן תשכחון רחמין קדמאי דא נשתוון איגרתא די שלח אליכון ארתחששת מלכא דמדי ופרס.

וּמָרְדְכַי נְפַק מִן קֳדָם מַלְכָּא בִּלְבוּשָׁא דְמַלְכוּתָא דְתִכְלָא כַּד חָדֵי וְשַׁפִּיר לִבֵּיהּ בִּיקָרָא סַגִי וּבִרְבוּ יַתִּירָא לְבִישׁ לְבוּשָׁא דְמַלְכוּתָא מֵילָא כַרְפְּסָא וּתְכֶלְתָּא שֵׁיר בִּדְהַב טָב דְאוֹפִיר וּמַקְבְּעִין בֵּיהּ מַרְגְלִין וְאַבְנִין טָבָן לְגוֹ מִן סַרְבְּלָא לְבִישׁ מִיַנְקָא דִכְרוּם יַמָא מַעֲרָבָא לְגוֹ מִנֵיהּ לְבוּשָׁא כִתּוּנָא דְאַרְגְוָן דְצָיְרִין עֲלָהּ כָּל צִפַּר גַדְפָא וְעוֹפֵי שְׁמַיָא וַהֲוָן דְמֵיהּ דְכִתּוּנָא אַרְבַּע מְאָה וְעַסְרִין כִּכְּרֵי דְדַהֲבָא וְהֶמְיָנָא מָחֵית בְּחַרְצֵיהּ דִי מַקְבְּעִין בְּאַרְכוֹהִי אַבְנֵי בּוּרְלָא מוּקֵי פַרְתִּיאִין רְמֵי בְרִגְלֵיהּ מַחְתִין בְּמוֹקְדוֹנִין דְדַהֲבָא וּמִתְחַתְמִין בִּזְמַרְגְדִין וְסַפְסְרָא מָדָאָה תְּלֵי בְחַרְצֵיהּ מָחִית בְּחוּלַת חוֹלִית דְדַהֲבָא וְצָיִר עֲלָהּ קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם וְעַל יְדֵיהּ דְסַפְסְרָא צָיִר עֲלָהּ גָדָא דְמָחוֹזָא חִידָא מָדָאָה מָחִית בְּרֵישֵׁיהּ דְצַיָר בְּצִבְעוֹנִין וַעֲבִיד לְעֵילָא מִנֵיהּ כְּלִילָא רַבָּא דְדַהֲבָא מוּקְדוֹנָא וּלְעֵילָא מִן כְּלִילָא טוֹטְפָן דְמַקְבְּעִין בְּדַהֲבָא דְיָדְעִין כָּל עַמְמַיָא אוּמַיָא וְלִישָׁנַיָא דִי הוּא מָרְדְכַי יְהוּדִי לִמְקַיְמָא קַרְיָא דִכְתִיב וְיֶחֱזוּן כָּל עַמָא דְאַרְעָא אֲרוּם שְׁמָא דַייָ אִתְקְרֵי עֲלָךְ וּבְמִפְקֵיהּ מָרְדְכַי מִן תַּרְעָא דְמַלְכָּא שׁוּקַיָא בְאַסַיָא מַכִּיבִין וְדָרְתָא בְאַרְגְוָנָא נְגִיד טוּלָא בְחַבְלֵי בוּצָא עוּלֵמָן מָחֲתָן בְּרֵישֵׁיהוֹן כְּלִילָן וְכַהֲנַיָא נָקְטִין בִּידֵיהוֹן חֲצוֹצַרְתָּא וּמַכְרִיזִין וְאָמְרִין כָּל דְלָא יֵתוּן לִשְׁלָמָא לְמָרְדְכַי וְלִשְׁלָמָא לִיהוּדָאֵי הַדְמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵיהּ נְוָלֵי יִשְׁתְּוָה וְעַסְרָא בְּנֵי הָמָן פְּכִירִין יְדֵיהוֹן וְאָזְלִין וְזָמְרִין קֳדָם מָרְדְכַי צַדִיקָא וְאָמְרִין וּמְשַׁבְּחִין לְמָן דִיהַב אַגְרָא לִיהוּדָאֵי וּמְשַׁלֵם אַגְרְהוֹן דְרַשִׁיעַיָא בְּרֵישֵׁיהוֹן וְהָדֵין הָמָן אָבוּנָא טִפְּשָׁא דְאִתְרְחִיץ בְּעָתְרֵיהּ וְעַל יְקָרֵיהּ. מָרְדְכַי עִנְוְתָנָא תַּבְרֵהּ בְּצוֹמֵיהּ וּבִצְלוֹתֵהּ וְאֶסְתֵּר צַדִיקְתָּא מַדִיקָא מִן חֲרַכָּא דְלֵית אֶפְשַׁר לְמַלְכְּתָא לִמְהַלְכָא עִם בְּנֵי נְשָׁא בְשׁוּקָא חָזַר מָרְדְכַי עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָתָהּ וַאֲמַר לָהּ בָּרוּךְ יְיָ שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵיהֶם מְתִיבָא אֶסְתֵּר וַאֲמָרַת לֵיהּ עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ סַגִיאִין מִבְּנֵי נְשָׁא הֲווּ חַדְיָן עַל מַפַּלְתֵּיהּ דְהָמָן רַשִׁיעָא וּמוֹדִין וּמְשַׁבְּחִין עַל פּוּרְקָנָא דַהֲוָה לוֹן לִיהוּדָאֵי וּמְשַׁבְּחִין עַל פּוּרְקָנָא וִיקָרָא דַהֲוָה לֵיהּ לְמָרְדְכַי צַדִיקָא בְּזִמְנָא הַהִיא דְהָכֵן כְּתִיב וּמָרְדְכַי צַדִיקָא נְפַק מִן קֳדָם מַלְכָּא בִּלְבוּשָׁא דְמַלְכוּתָא תִּכְלָא וּמֵילָא וּכְלִיל דְדַהֲבָא רַבָּא מִכְרִיךְ בּוּצָא וְאַרְגְוָנָא וְקַרְתָּא דְשׁוּשָׁן צָהֲלָה וְחֶדְיָא:

[אסתר ג, יב] ויקראו סופרי המלך. ויכתב ככל אשר צוה המן. וזוהי אגרת שכתב המן האגגי ושלח לכל ממלכות הארץ, ולכל גדולי אומות העולם, להרוג ולאבד כל ישראל. כתבתי אני גדול המלך ושני לו, ראש לסגנים ושביעי לסריסים, ומובחר שבגדולי המלכות, הסכמתי אני וכל (אפריסין) [אפרכין] וכל שרי המלך ופחות וסגנים, וכל מלכי בני קדם והאחשדרפנים, הוסכמנו כולנו בעצה אחת, בפה אחד ובדבור אחד ולשון אחד, כתבנו מרשות המלך אחשורוש, וחתמנו בטבעתו, שלא להשיב על עסק הנשר הגדול, שהיה כנפיו פרושים על כל העולם כולו, ולא היה עוף בהמה וחיה יכולין לעמוד בפניו, עד שבא הארי הגדול והכה את הנשר מכה גדולה, ונשברו כנפיה, ונמרטו אגפיה, ונתקצצו רגליה, ונעשה כל העולם כולו בנחת בשלוה והשקט, מיום שנדדה מקינה עד היום הזה, ועכשיו אנו רואים שהיא רוצה לגדל ולפרוח נוצה ואגפיה, ורוצה לכסות אותנו ואת כל העולם כולו, כדרך שכיסה ושיסה את אבותינו הראשונים שהיו לפנינו, לכן נקבצו כל גדולי מלכי מדי ופרס מרשות המלך אחשורוש, וכתבנו לכם להיות כולנו בעצה אחת, להכין פחים לנשר זו ללוכדה קודם שיגדל כחה, ותחזור אל קינה, וראינו למרט אגפיה, ולשבור כנפיה, ולהאכיל בשרה לעוף השמים, ולבקע ביציה, ולפצוע אפרוחיה, ולעקור זכרה מן העולם, ולא תהא עצתינו כעצת פרעה, שגזר על הזכרים, והניח את הנקיבות, ולא כעשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא), ואניח את בניו להיות לי לעבדים, ולא כעמלק שרדף אחר ישראל, והרג נחשלים שבהם, והניח גיבוריהם, ולא כנבוכדנצר שהגלם והניחם והושיבם בכסא מלכותו, ולא כסנחריב שהגלם אל ארץ כארצם, אלא הסכמנו ברוח ברורה, להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, ולא יהיה להם לא זכר ולא שם ולא זרע בעולם, שלא יעשו בנו כדרך שעשו בזקינינו ובאבותינו ובגדולינו שהיו לפנינו, שכל מי שעשה עמהם טובה, לא גמלוהו אלא רעה, וראוי לנו ללמוד מפרעה העני שעשה עמהם כמה טובות כדלעיל עד וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ.