Their aim: to make a mortal king worshipped forever instead of God.

רַבִּי פִּנְחָס אוֹמֵר: שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד בְּיִשְׂרָאֵל וְאֶחָד בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. קֹרַח בְּיִשְׂרָאֵל וְהָמָן בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. קֹרַח שֶׁמָּצָא אוֹצָרוֹת שֶׁל זָהָב שֶׁל יוֹסֵף, וְהָמָן שֶׁלָּקַח כָּל אוֹצָרוֹת שֶׁל מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת כָּל אוֹצָרוֹת שֶׁל קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וְרָאָה הַמֶּלֶךְ עָשְׁרוֹ וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו סוֹפְרִים וְכוֹתְבִין נוֹטְרִין לְפָנָיו, וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לְגַדְּלוֹ וּלְרוֹמְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא״. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כָּל עַם וָעַם כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְפָנָיו. מֶה עָשָׂה הָמָן? עָשָׂה לוֹ צֶלֶם מְרֻקָּם עַל בִּגְדוֹ וְעַל לִבּוֹ, וְכָל מִי שֶׁהָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לְהָמָן מִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָשָׂה. וְרָאָה מָרְדֳּכַי וְלֹא קִבֵּל לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה״. וְנִתְמַלֵּא עָלָיו חֵמָה וְאָמַר: ״הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ שׂוֹנְאֵי אֲבוֹתַי הָיוּ מֵעוֹלָם, עַכְשָׁו אוֹמַר לַמֶּלֶךְ וִיאַבְּדֵם מִן הָעוֹלָם״. וְנִכְנַס הָמָן לִפְנֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְאָמַר לוֹ: ״אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים וְאֵינָם טוֹבִים לְךָ וְאֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנְךָ, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֹוֶה לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, קַח הַחֲצִי מִמָּמוֹנִי וְתֵן לִי רְשׁוּת עֲלֵיהֶם״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם״. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: ״הֲרֵי הֵם נְתוּנִים לְךָ בְּחִנָּם וְהַמָּמוֹן שֶׁאַתָּה נוֹתֵן אֵלַי בַּעֲבוּרָם יִהְיֶה שֶׁלְּךָ״. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: ״כֹּה אָמַר ה', חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ״.

פרשה א': כתיב תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וגו' (ישעיה נ"ה י"ג) תחת המן הרשע שעשה עצמו ע״ז כדכתיב ובכל הנעצוצים (שם ז׳ י״ט), יעלה מרדכי שנקרא ראש לבשמים, ותחת הסרפד זו ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף בית המקדש, יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה, והיה לה' לשם זו מקרא מגילה, לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים (עי׳ מגילה י' ע״ב). הוא אחשורוש, כל מקום שנאמר הוא פלוני, אם הוא צדיק הוא מתחלתו ועד סופו ואם הוא רשע הוא מתחלתו ועד סופו, וכן כתיב הוא משה ואהרן, צדיקים היו מתחלתן ועד סופן, הוא ענה אשר מצא את הימים (בראשית ל״א כ״ד) הוא רשע כל ימי חייו, הוא דוד הקטן (ש״א י״ז ד') הוא צדיק כל ימיו. וכשם שהיה מקטין עצמו קודם מלכותו לפני מי שגדל ממנו בחכמה כך אחר מלכותו (עי' ברכות ד' ע״א). דבר אחר הוא אחשורוש להודיע שאין אחשורוש זה הנזכר בדניאל, בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש (דניאל ט׳ א'), לפי שאחשורוש של זמן המן לא היה בן מלך. המולך, שמלך מעצמו, כלומר שלא מלך אלא מרוב עשרו. — מהודו ועד כוש, יש אומרים הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם ומלך על שני קצוות העולם, וי״א כי הודו וכוש בקצה העולם והיתה זו קרובה לזו וכמו שמלך על אלו כך מלך על כל העולם (מגילה י״א.). —שבע ועשרים ומאה מדינה, בתחלה מלך על שבע ואח"כ על עשרים ואח"כ על מאה לכך הזכירן כאן בזה הסדר. —כשבת המלך אחשורוש, אמרו חז״ל בשעה שמלך אחשורוש בקש לישב על כסא שלמה, אמרו ישראל לפני הקב״ה מקום שהיה שלמה יושב ודן דין אמת זה הרשע יושב שם, עשה למען שמך הגדול ואל תנבל כסא כבודך—ולא היה יכול לישב עליו. והאיך נמצא זה הכסא במדי? לאחר מיתת שלמה עלה שישק מלך מצרים ונטלו בכתובתה [של בת פרעה] והביאו למצרים, ואח״כ בא סנחריב ונטלו והביאו לא״י כשבא להלחם בירושלם, וכשיצא מלאך ה' והכה במחנה אשור יצאו ישראל ובזזו מחנהו וכל כסף וזהב שלו ומצאו הכסא והשיבוהו למקומו, וישב עליו חזקיה ונטל הכבוד שהיה ביד שלמה ונתנשא מלכותו למעלה ככתוב ויצלח חזקיה בכל מעשהו (דהי״ב ל״ב ל׳), ובשלמה כתיב והמה מביאים איש מנחתו ובחזקיה כתיב בעת ההיא שלח מרודך בלאדן וגו׳ וישבו על אותו כסא חזקיה ומנשה ואמון ויאשיהו, ולפניהם ישבו עליו שלמה ורחבעם. ובימי יאשיהו עלה פרעה מלך מצרים ונלחם עם יאשיהו ונטל הכסא והביאו למצרים, ובקש לישב עליו ולא היה יודע מנהגו והכהו הארי על יריכו והיה צולע לכך נקרא פרעה נכה. וכשנלחם נבוכדנצר עם פרעה מלך מצרים ולקח ארצו נטל הכסא והוליכו לעילם המדינה, והיינו דכתיב ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מ״ט ל״ח), ולא היה יכול לישב עליו, וכשראה כך שלח לאכסנדריא שלו (עיר הבירה במדינתו) והביאו לו חרשים ועשו לו כסא כפי שכלו אבל לא כמו כסא שלמה מפני שנעשה ברוח הקדש, שנאמר וישב שלמה על כסא י״י וגו׳ (דהי״א כ״ט כ״ג). —בשנת שלש למלכו, נחלקו חז״ל בזה הפסוק, יש מי שאומר שחכם היה שעשה משתה בראשונה לכל אנשי המדינות הרחוקות מפני שאנשי עירו לא יוכלו למרוד בו מפני שהיה מצוי עמהם תמיד והם ברשותו, לכן הקדים אנשי המדינות הרחוקות, ויש מי שאמר מלך טפש היה לפי שהיה צריך לכבד אנשי עירו בתחלה ובהם יוכל לכוף אנשי המדינות האחרות ולא עשה כהוגן (עי׳ מגילה י״א). —חיל פרס ומדי, שני משפחות היו והיה ברית ביניהם מקדם שאם יהיה מלך ממשפחת פרס שיהיו השרים ממשפחת מדי כדי שתהא יד כולם עליונה במלכות. —ובמלאות הימים האלה, בא המן הרשע וסיפר לשון הרע על ישראל, אמר למלך אומה זו משונה במעשיהם, אם רצונך תאבדם, אמר לו ומה נעשה כי אלהיהם גדול הוא ויש לנו ללמוד מפרעה, אמר לו המן אלהיהם שונא זימה, עשה להם משתה וגזור עליהם שיבואו למשתה ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם, שנאמר לעשות כרצון איש ואיש, ומיד אלהיהם כועס עליהם. כיון ששמע זה מרדכי, אמר להם אל תלכו לבית המשתה כדי שלא יהא לשטן פתחון פה עליכם, ולא הקשיבו לו. —ביום השביעי וגו׳, יום שבת היה, ועד יום שביעי לא היה טוב לבו? אלא [יום שבת היה] למפלתה של ושתי הרשעה שהיתה גוזרת על בנות ישראל שתבואנה ערומות ועושות בהן מלאכה בשבת, לכך נגזר עליה שתשחט ערומה בשבת. ויש אומרים שמפני שבא גבריאל ועשה לה זנב לפיכך לא באה אל המלך. —ויקצוף המלך מאד, לפי שאמרה ושתי לסריסים לכו ואמרו למלך, שאבא היה שותה יין לנגד אלף אנשים, שנאמר ולקבל אלפא חמרא שתי (דניאל ה׳ א׳) והוא במעט יין שהוסיף נשתכר בו. לפי שהיתה ושתי בת בלשצר, וצוה המלך וקראו לחכמי ישראל ואמר להם דנו דין זה, שנאמר ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים, אלו ישראל שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. מיד נתיעצו חכמי ישראל ואמרו אם נגזור עליה שיהרגנה, למחר כשיצא היין מראשו יכבד עליו מותה ויצוה להרגנו, ואם נאמר שאינה חייבת מיתה יאמר שאנו מזלזלין במלכות, ויבואו לפניו ויאמרו לו אדונינו המלך מיום שגלינו מארצנו נטלה עצה וחכמה ממנו ואין אנו יודעים לדון דיני נפשות, אבל שלח בשביל זקני מואב שהם שלוים ושקטים בארצם כיין תשקוט על שמריו, לפי שלא גלו ממקומם, והם ידונו עליה מה שהיא חייבת, שכך אמר הכתוב, שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר (ירמיה מ״ח י"א, עי׳ מגילה י״ב ע״ב). ויצו המלך ויבואו אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש שהם חכמי מואב, ואמר להם כדת מה לעשות במלכה ושתי, ולא ענו אותו הששה שהיו גדולים, אבל המן שהיה קטון שבהם והוא ממוכן—ולמה נקרא שמו ממוכן שהיה מוכן לפורעניות, מכאן שהדיוט קופץ בראש—דן עליה הריגה והרגוה מיד, ומפני שהיתה כלילת יופי צוה לצור צורתה בכותל כדי שלא תמלוך אשה במקומה אלא יפה כמותה. וישלח ספרים להיות כל איש שורר בביתו, אמרו העמים השומעים הכתבים, בודאי המלך אחשורוש שוטה הוא כי לא צוה עלינו דבר חדש ולא הודיענו אלא מה שהוא מנהגנו מימי קדם ומנהג כל הארץ, והוא דברי חז״ל פשיטא קרחא בביתיה פרדשכא להוי (עי׳ מגילה י״ב ע״ב). ואמרו חז״ל לולי אגרות ראשונות לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, לפי כששלח להם כתבים להרוג את ישראל פחדו ולא מלאם לבם להרגם מפני הכתבים הראשונים כשנהרגה ושתי וצוה להיות כל איש שורר בביתו, וכן יעשו היהודים יקהלו ויעמדו על נפשם וילחמו. ושמא תאמר יצאו מן הכלל וישתמדו לע״ז כבר צוה להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו.