Reflection: those honored too much grow arrogant and turn on their benefactors.

[אסתר ג יב] ויקראו סופרי המלך. מה כתיב בהון, כל עממיא אומיא ולשניא [די דארין בכל ארעא] שלמכון יסגא, ידוע לכון כי אדם אחד בא לפנינו, לא מארצנו ולא מאדמתינו, אלא מזרע עמלק, בן גדולים הוא, והמן שמו, ושאל ממני שאלה קטנה וקלה, אמר עם אחד יש בינינו ובזוי מכל העמים, מכשול בכל זמן, ודומים כמשוגעים, וחפצים ברעתינו, ורוחם גסה, וקללת המלך שרויה בפיהם, ומה קללה מקללים, אומרים ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו (תהלים י טז), ועוד אומרים לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים (תהלים קמט ז), וכופרים בטובה מימיהם, מה עשו לפרעה העני, כשירדו למצרים קבלן בסבר פנים יפות, והושיבן במיטב הארץ בארץ גושן, וזן אותן בשני רעבון, והאכילן מכל טובה, פלטין היה לו לבנות שם, ולא היה יכול לעמוד כנגדן, ובאו עליו בעלילה, אמרו לו לזבוח לאלהינו אנחנו הולכין ולבסוף ג' ימים אנחנו חוזרין, רצונך להשאילנו כלי כסף וכלי זהב ובגדים ומרגליות ונלך, והשאילום וטענו כל אחד ואחד מהם תשעים חמורים, עד שניצלו אותם, הלכו ונתעכבו ולא חזרו, הלכו אחריהם בשביל ממונם, ומה עשו להם, אדם אחד היה עמהם ושמו משה בן עמרם, ונטל מקלו וליחש עליו, והכה בים ויבש, ואיני יודע במה יבשו והעבירם בתוכו, כיון שראה כן פרעה אף הוא נכנס אחריהם, והיה מבקש לחזור ולא יכול, ואיני יודע במה רדפו, ונשקע הוא וכל חילו ולא זכרו הטובה שעשה עמהם פרעה. עמלק אבי אבא מה עשו לו בשעה שבא עליהם למלחמה, שנאמר ויבא עמלק (שמות יז ח), מהיכן בא, א"ר כרוספדי מאצל בלעם הרשע בא שהלך ליטול עצה ממנו, א"ל אני יודע שבעל עצה ומחשבה אתה, וכל היועץ עמך אינו נכשל, מה אתה יועצנו, אלו המצריים שעשו להם כמה טובות כך עשו להם, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה, א"ל לך עשה עמהם מלחמה, ואם אתה לא תוכל להם, אין כל בריה יכולה להם, לפי שהן תלויין בזכותו של אברהם, אף אתה כן, מיד בא עליהם למלחמה, מה עשה אותו משה, היה לו תלמיד אחד, ושמו יהושע בן נון, אכזרי בלא רחמנות, ואמר לו משה בחר לנו אנשים (שמות יז ט), איני יודע אם בכשפים בא עליהם, מה עשה משה נטל אבן וישב עליה, ואיני יודע מה היה לוחש עד שרפו ידיהם של עם עמלק ונפלו לפניהם הרוגים, שנאמר ויחלוש יהושע את עמלק (שם), באו לארץ סיחון, גבורי עולם היו, ואיני יודע במה הרגום, באו למלכי מדין, אף אותם איבדום, מה עשה תלמיד של משה שהכניסם לארץ ז' עממים, איבדם מן העולם ונטל ארצם מידם, ואיבד ל"א מלכים ולא ריחמן, ועוד באו לסיסרא ואיני יודע מה עשו לנחל קישון וגרפם ושטפם לים הגדול. ושוב היה להם מלך אחד ושמו דוד, והיה יוצא ומשחית ומכלה כל האומות ולא היה מרחם לכל בריה, שנאמר ואיש ואשה לא יחיה דוד (ש"א כז יא), עמד אחריו שלמה בנו ובנה להם בית אחד וקראו בית המקדש, ואיני יודע מה היה להם בתוכו, וכשבאים עליהם למלחמה נכנסים בתוכו ועומדים שם, ואיני יודע מה עושים בו, לשעה קלה יוצאין והורגין הכל, ולא היה מדה טובה שלא נתגאו בה, ומתוך טובה יתרה שהיה להם לא חשבו כל אומה ולשון בעיניהם, עד שבא עליהם אדם אחד נבוכדנצר שמו, והיה ממשלה בידו, וקיבץ עליהם כל העולם כולו ותפשם, ולא הועיל להם כשפיהן, מהם הרג, מהם השליך בקולרין ובשלשלת של ברזל, והביאום בינינו, ואעפ"כ לא שינו מעשיהם המכוערים, ומשחקים עלינו בכל יום, ומתלוצצים ומלעיגים עלינו ועל יראתנו, ותועבה אנו בעיניהם, בנותינו אינם לוקחים, ובנותיהם אינם נותנים לנו, לחמנו אינם אוכלים, ומשקנו אינם שותים, ואפילו מלכנו דומה בעיניהם כאשה נדה, הללו המדות מגונות באומה זו, ועוד מה שאין אנו יכולים לספר, ועכשיו חשבנו והפלנו גורלות על שנים עשר חדשי שנה, ונפל הגורל [על חדש אדר, והפלנו על ימי החודש, ונפל הגורל] על שלשה עשר יום לחדש, ועכשיו בזמן שאיגרות הללו באות לידיכם, השחיתו והשמידו לא תשאירו מהם פליטה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִיסְטְרַטְלָטוֹס הָיָה הָמָן, וְכָתַב אִגְּרוֹת פִּתְקִין וְהִפִּיל גּוֹרָלוֹת עַל הַמַּזָּלוֹת לֵידַע בֵּין יוֹם לְיוֹם, בֵּין חֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, בֵּין מַזָּל לְמַזָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל״. וְכָתַב אִגְּרוֹת וְשָׁלַח בְּכָל הַמְּדִינוֹת לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר בְּיוֹם שְׁלִישִׁי בְּמַזַּל אַרְיֵה. וְשָׁמַע מָרְדֳּכַי וְקָרַע אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בִּרְחוֹב הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמָרְדֳּכַי יָדַע״. וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לְהַרְבּוֹת אֶת זַרְעָם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְעַתָּה נָתַתָּ אוֹתָנוּ כַּצֹּאן לַטִּבְחָה. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בְּךָ לְהַרְבּוֹת אֶת זַרְעָם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם״. שָׁמְעָה אֶסְתֵּר וְתָשַׁשׁ כֹּחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד״. שָׁלְחָה וְקָרְאָה לַהֲתָךְ נֶאֱמַן בֵּיתָהּ לֵידַע מַה נַּעֲשָׂה לְמָרְדֳּכָי. וַיֵּצֵא הֲתָךְ לְמָרְדֳּכָי וַיַּגֵּד לוֹ אֶת הַדָּבָר. וְנִכְנַס הֲתָךְ וְהִגִּיד לְאֶסְתֵּר. וְרָאָה הָמָן יוֹצֵא וּבָא לַהֲתָךְ וַהֲרָגוֹ. וְלֹא מָצְאָה אֶסְתֵּר אִישׁ נֶאֱמָן אַחֵר לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ אֶל מָרְדֳּכָי. וְאָמְרָה הִיא בְּנַפְשָׁהּ לָבֹא אֶל מָרְדֳּכָי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי״. אָמְרָה לוֹ: ״לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצָאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם״. וְאֵלּוּ הֵן: י״ג בְּנִיסָן, י״ד בְּנִיסָן, ט״ו בְּנִיסָן. אָמַר לָהּ מָרְדֳּכָי: ״וַהֲלֹא יוֹם שְׁלִישִׁי הוּא יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח?״ אָמְרָה לוֹ: ״זָקֵן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְאַתָּה רֹאשׁ לַסַּנְהֶדְרִין וְאַתָּה אוֹמֵר דָּבָר זֶה? וְאִם אֵין יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח, לְמִי הוּא פֶּסַח?״ וְשָׁמַע מָרְדֳּכַי אֶת דְּבָרֶיהָ וְהוֹדָה לָהּ מָרְדֳּכַי וְעָשָׂה לָהּ כָּל אֲשֶׁר צִוְּתָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכַי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר״. מַה הוּא לְשׁוֹן ״וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכַי״? מְלַמֵּד שֶׁעָבַר יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח בְּלֹא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָבְשָׁה אֶסְתֵּר בִּגְדֵי מַלְכוּת וְשָׁלְחָה וְקָרְאָה לַמֶּלֶךְ וּלְהָמָן לִסְעוּדָה שֶׁעָשְׂתָה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן. כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, אָמַר הָמָן בְּלִבּוֹ: ״הַמֶּלֶךְ מְגַדֵּל אוֹתִי וְהַמַּלְכָּה מְרוֹמֶמֶת אוֹתִי וְאֵין גָּדוֹל מִמֶּנִּי בְּכָל מַלְכוּתוֹ״. וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ הַרְבֵּה מְאֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב״.

[אסתר ג א] וישם את כסאו. לאדם שיש לו סייחה וחמורתא וחזירתא, והיה נותן לחמורתא ולסייחה במדה, ולחזירתא שלא במדה, אמרה חמורתא לסייחה אנו שעושין מלאכה לבעל הבית נותן לנו במדה, ולחזירתא שאין עושה מלאכה נותן לה שלא במדה, אמרה סייחה לחמורתא תבא השעה ותראה, כיון שבא קלנדס נטלו החזירתא ונחרוה, הוי אומר לא המאכל גורם אלא הבטלה, לכך נאמר אחר הדברים האלה גידל, ואחר כך ויתלו את המן על העץ. כתיב אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע כגללו לנצח יאבד (איוב כ ז), מה הגללים הללו מזוהמין כך הוא מזוהם, רואיו יאמרו איו (שם), חמיין ליה ולא חכימין ליה היכן הוא המן והיכן שלותו, מה כתיב למעלה מן הענין, ויתלו שניהם על העץ, אף סופו של אותו האיש לעלות ולצלוב, רבי [פנחס] הוי משתעי הדין עובדא אריא עביד סעודתא לכל חייתא ובעירא, ועבד להון גנונא מן מלכי דאריותא, כיון דאכלו אמרו מאן יימר לן זמירא, תלו עיניהון בתעלא, אמר להו עיינין אתון לי למאן דאימא, אמרו ליה אין, דלי עניה כלפי משכי מעלויהון ואמר מאן דחמין לן מעלאי, יחמי לן מתתאי, כך מי שהראה לן בצלובן של בגתן ותרש יראה לנו בצליבא של המן, ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים.