She asks for a well-tuned word to sway the king ('the lion') against the enemy.

ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי. אמרה לו לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים - אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן. שלח לה 'והרי בהם יום ראשון של פסח!' אמרה לו 'זקן שבישראל! למה הוא פסח?' מיד שמע מרדכי והודה לדבריה, הדא הוא דכתיב ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר. תמן אמרין: שהעביר יום טוב של פסח בתענית. ועל אותה צרה ויתפלל מרדכי אל ה', ויאמר: 'גלוי וידוע לפני כסא כבודך אדון העולמים כי לא מגבהות לב ומרום עין עשיתי אשר לא השתחויתי להמן, כי אם מיראתך פעלתי זאת, לבלתי השתחוות לו, כי יראתי מפניך לבלתי תת כבודך לבשר ודם, ולא רציתי להשתחוות לזולתך, כי מי אני אשר לא אשתחוה להמן על תשועת עמך ישראל, כי לוחך הייתי מנעל רגליו. ועתה אלהינו הצילנו נא מידו, ויפל בשחת אשר כרה וילכד ברשת אשר טמן לרגלי חסידיך, וידע המרגיז הזה כי לא שכחת ההבטחה שהבטחתנו .' מה עשה מרדכי? קבץ את התינוקות, ועינה אותם מלחם ומים, והלבישן שק והושיבם באפר, והיו צועקים ובוכין ועוסקין בתורה. ובעת ההיא היתה אסתר נפחדת מאד מפני הרעה אשר צמחה בישראל, ותפשט בגדי מלכותה ואת תפארתה, ותלבש שק, ותפרע שער ראשה ותמלא אותו עפר ואפר, ותענה נפשה בצום, ותפל על פניה לפני ה' ותתפלל, ותאמר: 'ה' אלהי ישראל אשר משלת מימי קדם, ובראת את העולם, עזֹר נא אמתך אשר נשארתי יתומה בלי אב ואם, ומשולה לעניה שואלת מבית לבית, כן אנכי שואלת רחמיך מחלון לחלון בבית אחשורוש, ועתה ה' הצליחה נא לאמתך העניה הזאת, והצילה את צאן מרעיתך מן האויבים האלו אשר קמו עלינו, כי אין לך מעצר להושיע ברב או במעט. ואתה אבי יתומים עמד נא לימין היתומה הזאת אשר בחסדך בטחה, ותנה אותי לרחמים לפני האיש הזה כי יראתיו, והשפילהו לפני כי אתה משפיל גאים.' <noinclude> קטגוריה:י"ג ניסן קטגוריה:י"ד ניסן קטגוריה:ט"ו ניסן </noinclude>

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ נַעֲרֵי אֶסְתֵּר, לָקְחוּ אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן. כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ: ״מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ?״ אָמְרָה לוֹ: ״אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֵינִי שׁוֹאֶלֶת מִמְּךָ אֶלָּא לָתֵת לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי, שֶׁבָּא אָדָם אֶחָד וְקָנָה אוֹתָנוּ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי הֶחֱרַשְׁתִּי״. אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ: ״וּמִי הוּא הָאָדָם הַזֶּה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן?״ אָמְרָה לוֹ: ״הָמָן הָרָע הַזֶּה״. מִיָּד ״חָפוּ פָנָיו״. ״וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן וְנִכְנַס בְּגִנַּת הַבִּיתָן״, מֶה עָשָׂה מִיכָאֵל? הִתְחִיל מְקַצֵּץ נְטִיעוֹת לְפָנָיו. וְרָאָה הַמֶּלֶךְ כֵּן, אָמַר לוֹ: ״מַה זֶּה?״ אָמַר לוֹ: ״אֲנִי מִבָּנָיו שֶׁל הָמָן שֶׁכָּךְ צִוַּנִי אַבָּא״. מִיָּד ״וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ״, וְנִבְעַר חֵמָה עַל חֵמָה, וְשָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן. מֶה עָשָׂה מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ? הִגְבִּיהַּ אֶת הָמָן מֵעַל אֶסְתֵּר כְּאִלּוּ רוֹצֶה לָבֹא עָלֶיהָ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: ״הָרָשָׁע הַזֶּה לֹא דַיּוֹ שֶׁקָּנָה אֶת אִשְׁתִּי לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, אֶלָּא רוֹצֶה לָבֹא עָלֶיהָ? הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבַּיִת?״ וְשָׁמַע הָמָן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְנָפְלוּ פָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְנֵי הָמָן חָפוּ״. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לִתְלוֹתוֹ עַל הָעֵץ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֶה עָשָׂה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב? נִדְמָה לְחַרְבוֹנָא אֶחָד מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: ״אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, יֵשׁ עֵץ בְּבֵיתוֹ שֶׁל הָמָן מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן וַיַּעַשׂ אֶת אוּלָם הָעַמּוּדִים חֲמִשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת רָחְבּוֹ״. מִיָּד צִוָּה הַמֶּלֶךְ לִתְלוֹתוֹ, וּכְתִיב: ״וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן״. לָקַח הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל אֲשֶׁר לְהָמָן וְנָתַן לְמָרְדֳּכַי וּלְאֶסְתֵּר, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וּבֵיתֵהּ נְוָלִי יִתְעֲבֵד עַל דְּנָא״. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וְאָמַר: ״כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כְּתוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ״. וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ אִגְּרוֹת פְּתָקִים וְשָׁלְחוּ בְּכָל הַמְּדִינוֹת לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל שׂוֹנְאֵי הַיְּהוּדִים בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בְּמַזַּל אַרְיֵה. מָה הָאֲרִי הַזֶּה מֶלֶךְ עַל כָּל הַחַיּוֹת וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה הוּא הוֹפֵךְ אֶת פָּנָיו, וְהוּא חָשַׁב וְהָפַךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, נַהֲפוֹךְ הוּא עַל שׂוֹנְאֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂוֹנְאֵיהֶם״.

שיהא מצוי לה - אולי תוכל להכשילו בשום דבר לפני המלך:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָהָא דְפִסְחָא וּלְבַשֵׁת אֶסְתֵּר לְבוּשֵׁי מַלְכוּתָא וּשְׁרַת עֲלָהּ רוּחַ קוּדְשָׁא וְקָמַת וְצַלִיאַת בְּדָרַת דְבֵית מַלְכָּא גַוָאָה דְמִתְבְּנֵי לְקָבֵל בֵּית מַלְכָּא דִי בִירוּשְׁלֵם וּמַלְכָּא הֲוָה יָתֵיב עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ בְּבֵית מַלְכוּתָא וּמִסְתַּכֵּל כָּל קָבֵל תְּרַע בֵּיתַיָא עֲנָת אֶסְתֵּר וְכֵן אֲמָרַת רִבּוֹן דְעַלְמָא לָא תִמְסְרִנַנִי בְּיַד עֲרֵלָא הָדֵין וְלָא תַעֲבֵד רְעוּת הָמָן רַשִׁיעָא מִנִי הֵיכְמָא דִי עֲבַד מִן וַשְׁתִּי דְשָׂם טְעֵם עַל מַלְכָּא וּפַקֵיד לְמִקְטְלָהּ בְּגִין דַהֲוָה צָבֵי לְמִסַב יַת בְּרַתֵּיהּ וְכַד אִתְכְּנָשׁוּ עוּלֵמָתָא לִידוֹי דְהַגֵי הֲוַת תַּמָן בְּרַתֵּיהּ דְהָמָן וַהֲוַת צָבְיַת מִן שְׁמַיָא דְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא הֲוַת מְקַלְקְלָא בְרֵיעָא עֲצוּצָא וּבְמוֹי דְרִגְלָן וּפוּמָהּ הֲוָה סְרִי לַחֲדָא וְאַפִּיקוּ יָתָהּ בִּבְהִילוּ וּמִינָהּ אִסְתְּקַף עֲלַי הָדָא לְאִתְנַסְבָא לֵיהּ וּכְעַן שַׁוֵי יָתִי לְרַחֲמִין בְּעֵינוֹי דְלָא יִקְטְלִינַנִי דְיַעֲבֵיד צָבוּתִי וּבָעוּתִי דִי אֲנָא בָעֲיָא מִנֵיהּ וְאוֹף אַנְתְּ בְּרַחֲמָךְ סַגִיאִין חוּס עַל עַמָךְ וְלָא תִמְסַר בְּנוֹי דְיַעֲקֹב בִּידוֹי דְהָמָן בַּר הַמְדָתָא בַּר עֲדָא בַּר בִּזְנָאִי בַּר אַפְלִיטוּס בַּר דְיוֹסוֹס בַּר פְּרוֹס בַּר חַמְדָן בַּר תַּלְיוֹן בַּר אַתְנִיסוֹמוּס בַּר חָרוּם בַּר חַרְסוּם בַּר שְׁגַר בַּר גְנַר בַּר פַּרְמַשְׁתָּא בַּר וַיְזָתָא בַּר אַגָג בַּר סוּמְקָר בַּר עֲמָלֵק בַּר אֱלִיפַז בַּר עֵשָׂו רַשִׁיעַיָא:

[אסתר ז, ה] מי הוא זה ואי זה הוא. אמרה לו אדוני המלך אינו אדם אחר, אלא איש צר ואויב, צר לעליונים ואויב לתחתונים, צר לאומות ואויב לבניהם, באותה שעה עלתה חמתו של מלך, והיה השטן מבער בו, וירד לגינת הביתן, והיה נדמה לו כאילו בניו של המן מקצצין את האילנות, וכיון שראה המלך שהיו מקצצין את האילנות, הייתה חמתו בוערת בו, והיה המן עומד ומתחנן לפני אסתר המלכה ומבקש על נפשו, אמר המלך זיווג אותו עם אסתר שיהרג אותי, עד שהמלך נכנס בא המלאך ודחפו על מיטתה של אסתר, שהיתה יושבת עליה, שכן הוא אומר הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, ועל אותה שעה נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז).