The king voids Haman's letters; Haman has already been crucified with his household.

ד"א [אסתר ג, א] אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן וגו'. עליו נאמר אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיעו כגללו לנצח יאבד, (איוב כ ז), אם יעלה לשמים שיאו וינשאהו, וראשו לעב יגיע, כסאו של רשע, ואין ראש אלא כסא, שנאמר ויעש המלך כסא שן גדול וגו' ושש מעלות לכסא וראש עגיל לכסא מאחריו (מ"א י יח יט). ד"א וראשו לעב יגיע, זה מרדכי שבתפילתו ובהטחתו איבד המן הרשע, שנאמר גול (אל) [על] ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה והוציא כאור צדקך ומשפטך כצהרים (תהלים לז ה ו). ומרדכי יצא מלפני המלך, ליהודים היתה אורה ושמחה. כגללו לנצח יאבד, אלו אוהביו של המן וזרש אשתו, שנאמר ויבא את אהביו ואת זרש אשתו ויספר להם המן את כבוד עשרו וגו', אחר שאמר להם כבוד עשרו וגדולתו, מה אמרו לו, יעשו עץ גבוה חמישים אמה וגו'.

א"ר יצחק בר נפחא בעלילות בא המן על ישראל, שנאמר ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים וגו׳ משתה, ואמר המן לאחשורוש, אלהיהם של ישראל שונא זימה, עשה משתה ותדבר שכל מי שירצה לבא יבא שלא יהיה פתחון פה למדת הדין לומר על כרחם באו, ונזמן להם זונות ויקלקלו ונוכל להם, ועשה כן המלך משתה גדול והכריז שמי שירצה יבא, שנאמר לעשות כרצון איש ואיש. כיון שראה מרדכי כך וכך, עמד והכריז שלא ילך איש לאותו משתה שמא יקלקלו ולא שמעו לו. ועמד השטן והשטין אליהם, ואמר לפני הקב"ה עד מתי תדבק באומה זו אם רצונך יאבד אותה, אמר הקב״ה: ותורה מה תהא עליה! ואמר [השטן] תסתפק בעליונים, באותה שעה אמר הקב"ה מה לי באומה זו שבשבילם רבות אנחותי, אשביתה מאנוש זכרם! ואמר הביאו לי אגרות ואכתוב עליהם כליה, הלך השטן להביא מגילה, כיון שראתה תורה כך לבשה בגדי אלמנותה, וצעקו ובכו מלאכי השרת ואמרו אם ישראל יבטלו מן העולם למה אנו, שנאמר הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה ל״ג ז׳). כיון ששמעו חמה ולבנה חגרו שקים ונתנו קולם בבכי שנאמר שמש וירח קדרו (יואל ב׳ י׳), שמים וארץ נתאבלו שנאמר אלביש שמים קדרות (ישעיה נ׳ ג׳), ואמרו אם יבטלו ישראל שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים ועושים שבת ומצות מילה... מיד רץ אליהו אצל צדיקי עולם וא"ל שמש וירח קדרו, שמים וארץ נתאבלו ושרי מעלה בוכים ואתם יושבים ודומים! אמרו לו למה? א"ל על ישראל שרוצים לאבדם מן העולם שנאמר לכו ונכחידם (תהלים פ״ג), אמר משה לאליהו כלום יש אדם כשר בדור, א״ל כן ושמו מרדכי. א"ל לך והודיעו שיעמוד משם בתפלה ובתשובה ואנחנו מכאן בתפלה, א"ל רועה נאמן כבר נכתב ונחתם כליה על צאנך, אמר משה לאבות העולם אם בטיט החתימה רחמינו נשמעים, ואם בדם החתימה מה שהיה היה ואין להשיב. הלך אליהו וראה שהחותם בטיט והלך והגיד למרדכי כל אשר נעשה. הלך מרדכי וקבץ כל התינוקות של בית רבן והלבישן שק ואפר על ראשם ועינה אותם מלחם ויין שלשה ימים ושלשה לילות והיה צווח ובוכה עמהם. והיה אותו הרשע הולך לביתו בשמחה וקבץ כל אוהביו וסיפר להם כל הכבוד שהיתה אסתר המלכה עושה לו ואמר מה אעשה למרדכי היהודי אשר לא קם ולא זע ממני? ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ וגו׳. א״ר אלעזר אריב"ל הרבה חכמים ויועצים היו לו להמן הרשע ולא היו יודעים עצה כאשתו, אמרה לו אם תשליכהו לכבשן האש כבר עלו ממנו חנניה מישאל ועזריה, ואם לגוב אריות כבר עלה דניאל, אם בבית האסורים כבר עלה יוסף, אם תגלהו למדבר כבר פרו ורבו שם [ישראל], ואם תנקר עיניו [כבר שמשון] רבים המית אחריו, אלא תלהו על עץ, שנאמר וייטב הדבר בעיני המן ויעש העץ. ובשעה שהיה מקיף ומדד אותו נפל עליו, השיב גבריאל ואמר: לך נאה העץ, לעצמך בנית. באותה שעה הלך ומצא מרדכי שהיה יושב בראש התינוקות ושקים במתניהם וסופדים ובוכים, ומצאם עשרים אלפים, השליך בצואריהם חבלים ושלשלאות ופקד עליהם שומרים, ואמר בהללו אשלח יד תחלה ואח"כ אתלה מרדכי על העץ, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ונשמע בכייתם למרום ותפלתם של האבות, ואמר הקב"ה למלאכי השרת: בכיית קטנים אני שומע כגדיים וטלאים, אמר משה רע"ה לפני הקב"ה קטני עמך ישראל שיושבים בתענית שלשה ימים ושישה לילות ואסורים בחבלים ושלשלאות של ברזל ולמחר נשחטים כגדיים וטלאים ולב אויב שמח מחרף ומגדף תורתך, נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ושיבר החותם וקרע האגרת והפיר עצתו והשיב מחשבתו על ראשו ותלו המן על העץ אשר הכין למרדכי. א״ר חלבו מיום שחרב ביהמ״ק אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהן של תנוקות, שנאמר מפי עוללים ויונקים וגו׳, ואמר סורו ממני כל פועלי און כי שמע ה׳ קול בכיי (תהלים ו׳ ט׳).

פרשה ו' א׳: בלילה ההוא נדדה שנת המלך וגו׳, אמר בלבו מפני מה זימנה אסתר להמן למשתה, אין זה אלא שיטילו עצה עלי להרגני וישא אותה לאשה. —וימצא כתוב, מלמד שהיה שמשי מוחק וגבריאל כותב. —ועשה כן למרדכי, אמר לו המן הרבה מרדכי יש בעיר, אמר לו היהודי, אמר לו המן טובא יהודאי איכא ששמם מרדכי, אמר לו היושב בשער המלך, אמר לו המן זה די לו בכרמים ושדות כשיחיה, אמר לו המלך אל תפל דבר מכל אשר דברת, הלך ובקשו ומצאו בבית המדרש והיה קורא בהלכות קמיצה, אמר לו במה אתם קורין, א"ל בזמן שבית המקדש קיים צוה הקב״ה שיביא אדם מלא קומצו מסולת ויקריב אותו הכהן ויתכפר לו חטאו, אמר להם יבוא קומץ שלכם וידחה עשרת אלפים ככרי כסף שלי. אמר לו כשיקנה העבד הנכסים, הנכסים והעבד הכל לאדוניו. אמר למרדכי קום לבוש הבגדים האלה ורכוב על הסוס, א"ל איני יכול ללבוש בגדי מלכות עד שאכנס לבית המרחץ, שלחה אסתר שיסגרו כל בתי מרחצאות ולא יחמו אותם ולכל הספרים שלא יגלחו לשום אדם, והיה כל זה בדבר מרדכי ובמאמרו, וכראות המן כך הלך והחם לו המרחץ ולקח מספרים וגלח את כל שערו הוא בידו, והיה נאנח המן, א״ל מרדכי למה אתה מתאנח, א״ל איש כמוני שיהיה לך ספר ובנאי ואיך לא אאנח, א"ל וכי לאו ספר ובנאי היית בכפר קרינוס (בגמרא קרצום) שתים ועשרים שנה, החריש ולא ענהו. א״ל קום רכוב, אמר לו איני יכול מפני התענית, אבל הכוף לפני ואעלה על גבך וארכוב, א״ל המן והלא כתיב בתורתכם בנפול אויבך אל תשמח (משלי כ״ד י״ז), א"ל מרדכי ההוא באויב ישראל כתיב אבל באו"ה כתיב ואתה על במותימו תדרוך (דברים ל״ג כ״ט). הלבישו מלכות וקרא לפניו והכריז כעבד לפני אדוניו: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו! והלך עמו בכל חוצות שושן, וכשקרב אצל ביתו עלתה בתו של המן וראתה אותם וחשבה שהרוכב הוא אביה וההולך ברגליו הוא מרדכי, לקחה גרף של רעי והשליכה בראש אביה, וכשהכירה שהוא אביה והרוכב הוא מרדכי מיד הפילה עצמה מן העליה ותמת, לכך נאמר והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, אבל על בתו וחפוי ראש על מה שהשליכה עליו. —ויספר המן לזרש אשתו, אמרו חז״ל שלש מאות וחמשים וששה יועצים היו לו להמן ולא היו יודעים כזרש אשתו, אמרה לו אם מזרע היהודים מרדכי אין אתה יכול לו, אם תאסרהו כבר יצא יוסף מבית האסורים, אם תפילהו לתוך כבשן האש כבר יצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, אם תשליכהו לבור כבר יצא דניאל מגובא דאריותא, אלא יעשו עץ גבוה חמישים אמה. שנים עשר אמה רחבו, וארז היה, והביאו בהלל וזמר והעמידו על פתח ביתו וחשב בדעתו למחר לזמן ק"ש אני תולה מרדכי. כשהיה מתקנו נפל עליו ומדד עצמו עליו, יצאה בת קול ואמרה לך נאה! שלא בראו הקב"ה אלא בשבילך מששת ימי בראשית. הלך המן אצל מרדכי ומצאו יושב בראש התינוקות והיו צועקים ובוכים, ומצא שם שנים ועשרים אלף תינוקות, והשליך עליהם שלשלאות של ברזל בצואריהם והפקיד עליהם שומרים ואמר בלבו למחר אני שוחט אלו התינוקות ואח"כ מרדכי ואח"כ כל היהודים. והיו אמותיהם של תינוקות מביאים להם לחם ומים ואומרות להם בנינו אכלו שתו קודם שתמותו. מיד הניחו ידיהם על ספריהם ונשבעו בחיי מרדכי רבם שלא יאכלו ושלא ישתו אלא בתעניתנו נמות. געו כלם בבכיה עד שעלתה בכייתם למרום ושמע הקב״ה קולם ונתגלגלו רחמיו עליהם, ועמד מכסא דין וישב על כסא רחמים, ואמר מה קול הרעש הזה ששמעתי ככבשים וכגדיים? עמד משה רבינו ע״ה לפני הקב"ה ואמר רבש"ע אינם גדיים ולא כבשים אלא מקטני עמך הם, שהם שרויים בתענית ג׳ ימים ולמחר רוצה אויב לשוחטן ככבשים וכגדיים. באותה שעה נטל הקב"ה אותן האגרות וקרע אותן ובטלה הגזרה והצמיח ישועה לישראל, בזכות אבות העולם ובזכות מרדכי ואסתר, ובזכות התינוקות, שנאמר בהם מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, והשיב מחשבתו של המן על ראשו, לקיים מה שנאמר וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהלים ע״ה י״א). ד״א אמרה לו אשתו אם הוא מרדכי מבלעדי (חוץ) שבט יהודה ואפרים ומנשה ובנימין עוררה את גבורתך ואם לאו נפול תפול לפניו. —כי נפול תפול לפניו, אמרה לו האומה זו משולה ככוכבי השמים וכו׳ (עי׳ מגילה שם). — עודם מדברים עמו וגו׳, באו עליו בבהלה ובמהירות ויבהילוהו.

עשרת בני המן ועשרת - הזכרת שמותן ותיבה הסמוכה אחריהן כלומר נשמתן נפלו כאחד:

[אסתר ג, יד] פתשגן הכתב וגו'. א"ר נפחא בעלילה וכו' כדלעיל עד מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה עליהם, ושיבר את החותמות, וקרע את האגרות, והפר עצתו של המן ומחשבותיו, והצמיח ישועה לישראל ולמרדכי ולאסתר, לקיים מה שנאמר כל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהלים עה יא).

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ וגו' כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן (אסתר ג, יב), כְּתִיב (שמות א, כב): וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וגו', פַּרְעֹה צִוָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא [הוא] לֹא צִוָּה, אַתְּ מַה בְּיָדָךְ (איכה ג, לז): מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי ה' לֹא צִוָּה, וּמַה צִּוָּה (שמות ו, א): כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם, וְכֵן הַוַּת לֵיהּ. וְעוֹד (תהלים קלו, טו): וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף. וְדִכְוָותֵיהּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן, הוּא צִוָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא צִוָּה, הָמָן צִוָּה לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, וַה' לֹא צִוָּה, וּמַה צִּוָּה, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ, וְכֵן הַוַּת לֵיהּ, וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. כְּתִיב (משלי יז, יט): מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֵּשׁ שָׁבֶר. הַמַּגְבִּיהַּ פִּתְחֵי פִּיו וּמוֹצִיא דְבָרִים שֶׁלֹא כַּהֹגֶן מִפִּיו, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבְּרוֹ, וּבַקְּדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ נִתְבַּשֵּׁל, וְכֵן בְּיִתְרוֹ הוּא אוֹמֵר (שמות יח, יד): כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

, תָּנֵי כְּשֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל, אָמַר הֵיאַךְ אֲנִי שׁוֹלֵט בָּהֶן, הֲרֵינִי מַפִּיל גּוֹרָלוֹת. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת (יואל ד, ג): וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, גּוֹרָלְךָ עוֹלֶה לְהִצָּלֵב, הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, עָלָיו נָפַל הַגּוֹרָל, לָמָּה (תהלים קכה, ג): כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים. בַּתְּחִלָּה הִפִּיל פּוּר בַּיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מִיּוֹם לְיוֹם, הִפִּיל פּוּר בְּיוֹם אֶחָד בְּשַׁבָּת, עָמַד שָׂרוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּי נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְאָמַרְתָּ (ירמיה לג, כה): אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי, יֵשׁ בְּרִית בִּבְשָׂרָם, דִּכְתִיב (בראשית יז, ט): וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר, וּכְתִיב (בראשית יז, יג): וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, וְיֵשׁ בְּרִית בְּפִיהֶם, זוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב (יהושע א, ח): לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְאָמַרְתָּ (ירמיה לא, לו): אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְּמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה וגו', וּכְתִיב (ירמיה לא, לה): גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים, וְרָשָׁע זֶה מְבַקֵּשׁ לְאַבְּדָן, עֲקֹר שָׁמַיִם וָאָרֶץ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אַתָּה מְכַלֶּה אוֹתָן. הִפִּיל פּוּר בְּיוֹם שֵׁנִי, וְעָמַד שָׂרוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּיוֹם שֵׁנִי הִבְדַּלְתָּ בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים, וְכֵן יִשְׂרָאֵל מֻבְדָּלִים הֵם מִן הָאֻמּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא כ, כו): וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, וְרָשָׁע זֶה רוֹצֶה לְאַבְּדָן, הֲפֹךְ עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים וְאַחַר כַּלֵּה אוֹתָם. יוֹם שְׁלִישִׁי הִפִּיל פּוּר, וְעָמַד שָׂרוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹם שְׁלִישִׁי בּוֹ נִבְרְאוּ זְרָעִים, וְיִשְׂרָאֵל מַפְרִישִׁין מֵהֶם תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, וּבוֹ נִבְרְאוּ אִילָנוֹת, וְיִשְׂרָאֵל מְקַלְּסִין לְפָנֶיךָ בָּהֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא כג, מ): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וגו', וּבוֹ נִקְווּ הַמַּיִם לַיָּם, וּלְיִשְׂרָאֵל נִגְזַר שְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים בַּיָּם, וְעַכְשָׁו אִם יִשְׂרָאֵל בְּטֵלִים אָנוּ הֵיאַךְ קַיָּמִין. יוֹם רְבִיעִי הִפִּיל פּוּר, וְעָמַד שָׂרוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹם רְבִיעִי בּוֹ נִבְרְאוּ הַמְאוֹרוֹת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ס, ג): וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ, וּבוֹ נִבְרְאוּ הַכּוֹכָבִים וּבָנֶיךָ נִמְשְׁלוּ לְכוֹכָבִים, אִם תְּאַבְּדֵם הֵיאַךְ אָנוּ קַיָּמִין. הִפִּיל פּוּר יוֹם חֲמִישִׁי, עָמַד שָׂרוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹם חֲמִישִׁי בּוֹ נִבְרְאוּ עוֹפוֹת [ובהמות], וּמֵהֶם צִוִּיתָ לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, וּבָהֶם אַתָּה מְכַפֵּר וּמִתְרַצֶּה לַבְּרִיּוֹת, וְאִם הֵם בְּטֵלִים מִי מַקְרִיב קָרְבָּן. הִפִּיל פּוּר בְּיוֹם שִׁשִּׁי, עָמַד שָׂרוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹם שִׁשִּׁי בּוֹ נִבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְקָרָאתָ לְבָנֶיךָ בִּשְׁמוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל לד, לא): וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, וְאִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְעָקְרָן עֲקֹר כָּל הָאָדָם וְאַחַר כָּךְ יִשְׁלֹט בָּהֶם. בְּיוֹם שַׁבָּת הִפִּיל פּוּר, עָמַד שָׂרוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹם שַׁבָּת בּוֹ נִגְמְרוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְנִשְׁתַּכְלְלוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב, ב): וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּכְתִיב (שמות לא, יז): בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעֹלָם, וְאִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר אוֹתָם, עֲקֹר אֶת הַשַּׁבָּת וּבַטֵּל אוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ אַתָּה מְכַלֶּה אוֹתָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁאֵין הַגּוֹרָל נוֹפֵל בּוֹ בַּיָּמִים, חָזַר לֶחֳדָשִׁים. הִתְחִיל בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, וְעָלָה בּוֹ זְכוּת פֶּסַח. בְּאִיָּר, זְכוּת פֶּסַח קָטָן וּזְכוּת הַמָּן שֶׁנִּתַּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ. בְּסִיוָן, זְכוּת הַתּוֹרָה. בְּתַמּוּז, זְכוּת הָאָרֶץ, וְעוֹד לָמָּה לֹא עָלָה הַגּוֹרָל בְּתַמּוּז וְאָב, שֶׁאָמְרוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם דַּיֵּנוּ פֻּרְעָנוּת שֶׁאֵרְעוּ בָּנוּ לְבָנֶיךָ, בְּתַמּוּז חֲמִשָּׁה וּבְאָב חֲמִשָּׁה. עָלָה אֱלוּל, זְכוּת הַשְׁלָמַת הַחוֹמָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁבּוֹ נִשְׁלְמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (נחמיה ו, טו): וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל, וְגַם זְכוּת מַעֲשַׂר בְּהֵמָה, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן תַּמָּן בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה. עָלָה בְּתִשְׁרֵי, זְכוּת שׁוֹפָר וְכִפּוּר וּרְגָלִים. עָלָה בְּמַרְחֶשְׁוָן, זְכוּת שָׂרָה אִמֵּנוּ שֶׁבּוֹ מֵתָה. כִּסְלֵו, זְכוּת חֲנֻכָּה. עָלָה טֵבֵת, זְכוּת עֶזְרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עזרא י, טז): וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי הַגּוֹלָה וַיִּבָּדְלוּ עֶזְרָא הַכֹּהֵן וגו' וַיְכַלּוּ בַכֹּל אֲנָשִׁים הַהשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת וגו'. עָלָה שְׁבָט, זְכוּת אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה בּוֹ נִתְקַבְּצוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל עַל פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה, וְעַל צֶלֶם מִיכָה. עָלָה רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר, וְלֹא מָצָא בּוֹ שׁוּם זְכוּת. הִתְחִיל הָרָשָׁע לִשְׂמֹחַ, חָזַר וּבָדַק בַּמַּזָּלוֹת, טָלֶה, זְכוּת פֶּסַח. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, ג): אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. שׁוֹר, נִמְצָא זְכוּת יוֹסֵף שֶׁנִּקְרָא שׁוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וּזְכוּת קָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב, כז): שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד. תְּאוֹמִים נִמְצָא בוֹ זְכוּת פֶּרֶץ וְזֶרַח שֶׁנִּקְרְאוּ תְּאוֹמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לח, כז): וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. אַרְיֵה, זְכוּת דָּנִיֵּאל שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה הַנִּקְרָא אַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, ט): גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. בְּתוּלָה, זְכוּת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁהֵן דּוֹמִין כִּבְתוּלָה שֶׁלֹא יְדָעָהּ אִישׁ זוּלָתִי בַּעֲלָהּ, כָּךְ הֵם לֹא שִׁנּוּ אֱלֹהֵיהֶם וְדָתוֹתֵיהֶם וְהֶחֱזִיקוּ בְּיַהֲדוּתָן [ביהודתן]. מֹאזְנַיִם, זֶה אִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו, ב): לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי. עַקְרָב, זֶה יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ב, ו): וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב. קֶשֶׁת, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית מט, כד): וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ. גְּדִי, זֶה יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז, טז): וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים. דְּלִי, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות ב, יט): וְגַם דָּלֹה דָּלָה לָנוּ. בָּא לוֹ מַזָּל דָּגִים שֶׁהוּא מְשַׁמֵּשׁ בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, וְלֹא נִמְצָא לוֹ זְכוּת, וְשָׂמַח מִיָּד וְאָמַר אֲדָר אֵין לוֹ זְכוּת, וּמַזָּלוֹ אֵין לוֹ זְכוּת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבַּאֲדָר מֵת משֶׁה רַבָּן. וְהוּא לֹא יָדַע שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת משֶׁה וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד משֶׁה, וְאָמַר כְּשֵׁם שֶׁהַדָּגִים בּוֹלְעִין כָּךְ אֲנִי בּוֹלֵעַ אוֹתָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע, דָּגִים פְּעָמִים נִבְלָעִין וּפְעָמִים בּוֹלְעִין, וְעַכְשָׁיו אוֹתוֹ הָאִישׁ נִבְלַע מִן הַבּוֹלְעִין. אָמַר רַבִּי חָנָן הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר ט, א): וְנַהֲפֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָה בְּשׂנְאֵיהֶם, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא (מלכים ב יד, כז): וְלֹא דִּבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת [שם ישראל], אֶלָּא כָּךְ דִּבֵּר (שמות יז, יד): כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק.

[אסתר ה, י] ויבא את אהביו וגו'. מיד הביאה את אוהביה, והוא היה בבית אהובתו, אמר המשל יצא בעלך ליקרע פוק לקוטו, שכל עובדי אלילים בני זימה ובני זנות כעגלות גומלות זו את זו, אבל בנות ישראל משולות כרחל, שנאמר כי אם כבשה אחת קטנה וגו' (ש"ב יב ג), ובנות עובדי אלילים משולות כעגלה, אחד אומר לחבירו מנמלת העגלה, שלי עמך היום, ושלך עמי למחר, וכן אמר שמשון לפלשתים, לולא חרשתם בעגלתי (שופטים יד יח), אף אשת המן היתה חוזרת אחר אוהביה, שכן הוא אומר ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו, ובת קול יוצאת וצווחה מה בידך הגדולה הזאת, למחר אותו האיש יהיה נצלב, שכן הוא אומר אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך וגו', וכן הוא אומר באותו האופה אף אני בחלומי (בראשית מ טז), ונצלב.